המלחמה האזורית האחרונה בין ישראל וארצות הברית לאיראן, שהתקיימה גם על אדמתן של סעודיה, איחוד האמירויות, כווית, בחריין, עומאן, לבנון ועיראק, מסמנת נקודת מפתח בדינמיקת השינוי האזורי שנמשכת זה שלוש שנים. המלחמה הראתה את עומק המשבר שתפיסות הביטחון של מדינות האזור סובלות ממנו ואת השינוי שהן עוברות.
איראן, מצד אחד, ניסתה להסתמך על הרתעה באמצעות חיזוק רשת שותפים אזוריים, מערך טילים בליסטיים והתבססות – בהיעדר הסכם גרעין – כמדינת סף גרעינית. התפיסה הזו כשלה סופית כשלא הצליחה למנוע מישראל וארה"ב להפציץ את איראן באגרסיביות ולהתנקש במנהיגיה בפעם השנייה בתוך פחות משנה. מנגד, ישראל נגררה שוב ושוב למלחמות ארוכות וחסרות מוצא, ששוחקות את צבאה ואת כלכלתה. מדינות המפרץ איבדו את מעמדן כאי של יציבות באזור כאוטי. בלבנון כבר לא ברור מה יכול לאפשר למדינה להתייצב ולהגן על גבולותיה, אם בכלל יש דרך לעשות זאת.
בפורום לחשיבה אזורית ניתחנו החודש חלק מדוגמאות אלו, וניסינו להראות את תפיסות הביטחון שכשלו, את האפשרויות להחלפתן ואת הפגמים בחלופות אלו. בכולן ניתן לראות טראומה המפוררת את תפיסת הביטחון הישנה, אך בכל מדינה – תגובה שונה.
ביטחון הקבע ומלחמת הנצח
הדוגמה הפשוטה ביותר כאמור היא ישראל שלאחר ה־7 באוקטובר. עמית הפורום אורן ברק מציג את השינוי בפשטות במאמרו: עד ה־7 באוקטובר התמקדה ישראל ב"כיסוח דשא" מעת לעת בעזה, בסוריה ובמובן מסוים בלבנון, באמצעות מבצעים מוגבלים שהגיעו בתגובה לפרובוקציות.
מבצעים אלו היו למעשה כלי לשימור מסגרת רחבה של הכלה וקניית שקט בכסף, בעיקר בעזה. כל ניסיון לשינוי בכלים דיפלומטיים מול סוריה, לבנון או כל מסגרת פוליטית פלסטינית נדחה בביטול על ידי ההנהגה המדינית והצבאית. הכלים הדיפלומטיים נשמרו לטובת פיתוח הקשרים עם מדינות המפרץ והשאיפה להסכם ישראלי-סעודי שלא התממש. בינתיים, הכיבוש והשליטה בגדה המערבית והמצור על עזה התבססו, העמיקו והחריפו.
מובן שהגישה הזו לא הביאה ביטחון אמת – בעזה ובלבנון התבססו ארגונים לא־מדינתיים אלימים בעידודה ובתמיכתה של איראן, שראתה בהם חלק מקו ההגנה שלה. במשך שנים הם נראו אומנם כבעיה חמורה ומטרידה, אך לא כאיום קיומי, ולא נעשה ניסיון אמיתי להשמידם בכוח, אולי גם מתוך הכרה בחוסר התוחלת שבכך.
טראומת ה־7 באוקטובר לא אפשרה למסלול הזה להמשיך. ישראל עברה בבת אחת ממסלול התכנסות כלפי פנים לאסטרטגיה אגרסיבית ופנייה כלפי חוץ. השיא היה כמובן שנתיים של מלחמה ברוטלית ברצועת עזה – על ההרג, ההרס והגירוש שאפיינו אותה – שנבלמה כרגע ללא הכרעה ממשית ולאחר בזבוז נורא של חיי אדם.
תפיסת הביטחון החדשה מבוססת על לחימה אגרסיבית בשטחי המדינות השכנות, תפיסת שטחן והרס יישוביהן במטרה להרחיק את הלחימה מגבולות ישראל
המצב ברצועה כיום אינו "הפסקת אש", אלא ביסוס צבאי ישראלי בעומק הרצועה ("הקו הצהוב") המלווה בתקיפות מתמשכות בעוצמה נמוכה. מנגד, חמאס פועל להתבסס ולערער את הסטטוס קוו של "הקו הצהוב". בלבנון כמו בעזה, הניסיון האגרסיבי למוטט את חזבאללה נכשל, והוחלף בתפיסה הבנויה על החזקת שטחים רבים, הרס מוחלט של יישובים ותקיפות מתמשכות. גם בסוריה, על אף שלא היה אצלה כל ניסיון אמיתי למתקפה על ישראל ולמרות השלטון החדש שעשה מאמצים להגיע להסדר מולה, כבשה ישראל שטח והיא מחזיקה בו באופן קבוע.
כל אלו מעידים, כפי שגם אמרו רבים בימין הישראלי, שתפיסת הביטחון החדשה מבוססת על לחימה אגרסיבית בשטחי המדינות השכנות, תפיסת שטחן והרס יישוביהן במטרה להרחיק את הלחימה מגבולות ישראל. ברק מתאר את הדינמיקה הזאת ככישלון ידוע מראש, ומציע חלופה של חיזוק המשטרים האזוריים – ממשלת לבנון והרשות הפלסטינית – שיש להם אינטרס בהסדר עם ישראל (כך גם ממשלת סוריה).
במאמר של עמית הפורום אביב טטרסקי מנותח הרקע הפנים־ישראלי לשינוי הזה. ישראל של שלוש השנים האחרונות החליפה מדיניות ביטחונית בשאיפה ל"ביטחון קבע" ולהשמדה מוחלטת של כל איום על ביטחונה. זו אינה שאיפה ריאלית, אבל ראשי מערכת הביטחון והממשלה אינם מוכנים להודות בכך מול הציבור. במקום זאת, תחושת הכוח הישראלית והרצון האמיתי בשינוי ביטחוני מתועלים לתמיכה בהרס נרחב כמטרה בפני עצמה.
במאמרים קודמים בפורום, למשל במאמרן של לינה דלאשה וליאת קוזמא, כבר נותחה שיטת ההרס המוחלט, וטטרסקי מתאר כיצד תיאורי ההרס מחליפים את הניסיון להביא ביטחון אמיתי. גם בגדה, שם פעילות הארגונים החמושים מצומצמת בהרבה, שיטת ההרס המוחלט מתרחבת – ממחנות הפליטים, שרבים מתושביהם גורשו, עד הכפרים וקהילות הרועים שמותקפים הן על ידי הצבא והן על ידי קבוצות מתנחלים. האלימות וההרס מיועדים לכאורה "להסיר" איום, אך בפועל הם מעודדים שנאה, התנגדות והתארגנות למאבק בישראל.
אם איראן היא אויב מסוכן ובלתי־אמין מצד אחד, וההסתמכות על אמריקה היא סיבת האסון מצד שני, מה מדינות המפרץ יכולות לעשות? גלוק מביא מספר דעות, כולן מבוססות על הנחה שארצות הברית לא תמשיך במלוא העוצמה במלחמה
מנגד, טראומת ה־7 באוקטובר וההקצנה המשמעותית של הציבור בישראל ימינה מונעות כל אפשרות לשיח על פתרונות אחרים. קולות הקוראים לפתרונות דיפלומטיים או להסדרים שיאפשרו להשיג ביטחון ארוך טווח מבלי לחזור לסבבי המלחמה – מושתקים. לעומתם, טטרסקי מראה כי ישראל בוחרת באנשים כמו אברהם זרביב, דיין רבני ולוחם הנדסה קרבית במילואים שמקדם במרץ הריסת בתים בסיטונות בכל אזור לחימה, להיות "מצפן מוסרי". אנשים כאלו מעודדים את התפיסה הכוזבת והמסוכנת שלפיה ניתן ורצוי "להכריע" כל אויב וכל איום, אמיתי או מנופח, באמצעות הפעלת עוד ועוד כוח.
תפיסה זו דוחה כל רעיון של שלום או של הסדר, והיא מחייבת את הציבור הישראלי לשלם מחירים כבדים. אולם טטרסקי מראה בבהירות כי במצבה של ישראל, מחירי המלחמה אינם גזירת גורל אלא תוצאה של תפיסה ביטחונית מסוימת, שניתן ורצוי לשנות אותה.
איך מדינות המפרץ יכולות לשרוד?
בשונה מישראל, הטראומה במדינות הקטנות של המפרץ הפרסי עדכנית בהרבה. במקום תפיסת ביטחון מגובשת עולות אפשרויות רבות לדיון, והמתח נמצא בשיאו. המתקפה האמריקנית-ישראלית באיראן הייתה חסרת תקדים, וכמוה התגובה האיראנית – חסימת מצר הורמוז – קו החיים של מדינות כמו קטר, כווית, בחריין או איחוד האמירויות, ומתקפות על בסיסים אמריקניים, מלונות ומתקני תעשייה בשטחן.
כבר ברור למנהיגי המדינות במפרץ ולתושביהן כי ארצות הברית מסוגלת אולי לתקוף בעוצמה מדינות יריבות, אך בסיסי הצבא שלה אינם מגן או כליא ברק – הם מטרה שמושכת אש. במאמר שפרסמנו באתר שיחה מקומית, אליצור גלוק פורש את האפשרויות שעומדות בפני המדינות השונות שעל גדות המפרץ העשיר בעולם, ומראה את השיח הלוהט בנושא בתקשורת הערבית והעולמית.
גלוק מצטט את אחמד טה, חוקר מצרי שטוען כי הקריסה של תפיסת הביטחון המפרצית נובעת ישירות ממימושה של התפיסה האיראנית. לטענתו, תפיסה זו מחייבת הגמוניה צבאית איראנית מוחלטת במפרץ, ומכאן שהבסיסים האמריקניים באיחוד האמירויות או בקטר מאיימים על איראן בעצם קיומם.
ברגע שהגיעה שעת הכושר של המתקפה האמריקנית-ישראלית, ניצלה איראן את ההזדמנות כדי לתקוף לא רק את הבסיסים (שנמצאים שם מלכתחילה בגלל האיום האיראני), אלא לתקוף מטרות נוספות ואפילו מדינות כמו בחריין, שנשארו לכאורה ניטרליות בין איראן לארה"ב ולא אירחו בסיסים אמריקניים. לטענת טה, למרות הליכי פיוס שהתקיימו בשנים האחרונות, המתקפות האיראניות הפכו את איראן למדינה שמדינות המפרץ אינן יכולות לתת בה אמון.
הכותבים קוראים להקמת ברית אמיתית ארוכת טווח, שתעמוד הן מול הענק האיראני והן מול תוקפנות ישראלית, מעין "ברית נאט"ו ערבית-אסלאמית", שתוכל להרתיע כל מעצמה מהתערבות באזור
אולם אם איראן היא אויב מסוכן ובלתי־אמין מצד אחד, וההסתמכות על אמריקה היא סיבת האסון מצד שני, מה מדינות המפרץ יכולות לעשות? גלוק מביא מספר דעות, כולן מבוססות על הנחה שארצות הברית לא תמשיך במלוא העוצמה במלחמה עד שתצליח למוטט סופית את הכוח הצבאי האיראני, הנחה שכרגע קשה לסתור. חוקר בשם סטיבן קוק מעריך כי מדינות המפרץ ייאלצו להסיט משאבים אל התעצמות צבאית על חשבון הפיתוח הכלכלי-תרבותי ולצמצם את התלות בארצות הברית באמצעות התקרבות לסין. מכך נובעת אולי גם התקרבות מחודשת דווקא לאיראן עצמה כדי לפייס אותה ולהקטין את המוטיבציה שלה לתקוף.
אפשרות אחרת שכבר מתממשת בפועל היא התקרבות לישראל לצורך תמיכה צבאית, תופעה שעמדנו עליה כבר בסקירה מהחודש שעבר. אפשרות שלישית, והיא המרכזית שגלוק מתייחס אליה, היא חיזוק הקשרים הצבאיים של מדינות המפרץ עם מעצמות ערביות ואסלאמיות – מצרים, סעודיה, טורקיה ופקיסטן – ובהמשך עם מדינות נוספות.
הכותבים קוראים להקמת ברית אמיתית ארוכת טווח, שתעמוד הן מול הענק האיראני והן מול תוקפנות ישראלית, מעין "ברית נאט"ו ערבית-אסלאמית", שתוכל להרתיע כל מעצמה מהתערבות באזור. אומנם קשה להצביע על הצלחות משמעותיות של שיתופי פעולה כאלו, אך המדיניות הזו נראית יותר ויותר ככורח ולא כאפשרות בחירה.
ניצנים של התממשותה הופיעו כבר בספטמבר, עם חתימת ברית ההגנה בין סעודיה ופקיסטן, שנחתמה בצילה של התקיפה הישראלית בדוחה בירת קטר. קטר עצמה מתקרבת גם היא לחתימת ברית עם פקיסטן, שגם תפסה מקום חשוב בתיווך בין ארצות הברית לאיראן. איחוד האמירויות לעומת זאת נוטה לבחור בקו עצמאי של התקרבות לארה"ב ובמיוחד לישראל, מה שגם התבטא בפרישתה מאופ"ק.
בתגובה לכך, ממש בעת כתיבת שורות אלו היא חוזרת לספוג את הירי מאיראן. ברור כי הטראומה של המתקפה האיראנית וסגירת מצרי הורמוז, שאיימו על עצם המודל המדיני-כלכלי של מדינות המפרץ, ניתצו גם את תפיסות הביטחון שלהן. מה תהיה התפיסה החדשה שתתגבש? התשובה עודנה לוטה בערפל.
בקרב מתנגדי חזבאללה נטען שהארגון מביא על לבנון מלחמות במקום למנוע אותן ואינו יכול להיות עוד חלק מקבלת ההחלטות על המלחמה והשלום; אם צריך משא ומתן ישיר כדי להגן על המדינה – כך יהיה
שינוי פנימי בלבנון: קולות נגד חזבאללה
המדינה השלישית שנראה בה השינוי היא לבנון, שנכנסה לעימות כנגד רצון של חלק גדול מהעם ומהממסד הפוליטי. טראומת החזרה למלחמה באמצע חודש מרץ והמתקפות האגרסיביות של ישראל בדרום לבנון ובביירות, הובילו לפתיחת משא ומתן ישיר ושנוי במחלוקת עם ישראל לאחר שנים ארוכות שבהן לא היה כל סיכוי לדבר כזה. במאמר שפרסמנו באתר שיחה מקומית, אליצור גלוק בוחן את השיח הלבנוני סביב המשא ומתן, ומראה את קו השבר העמוק שנוצר בין תומכי חזבאללה למתנגדיו בסוגיית המשא ומתן.
במשך שנים, עמלו חזבאללה ומנהיגיו לבסס את תדמיתם כמגיני המדינה הלבנונית – הן מישראל, הן מאיומים נוספים. תדמית זו הוכתה קשות לאחר פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר, ההתנקשות בחסן נסראללה והפלישה בסתיו 2024, שממנה יצאה ישראל עם הצלחות לא־מבוטלות. אולם המכה שערערה באמת את התדמית הזו היא המתקפה הישראלית האחרונה, שהגיעה בתגובה לירי רקטות מצומצם שנועד בעיקר להביע הזדהות עם איראן המותקפת.
כאשר פעולות חזבאללה, שנעשו ללא הסכמת מנהיגי המדינה, הן אלו שהביאו את המלחמה על לבנון במקום להרחיקה ממנה, גובר הקושי להציג את הארגון ככוח מגן.
כך, בקרב מתנגדי חזבאללה נטען שהארגון מביא על לבנון מלחמות במקום למנוע אותן ואינו יכול להיות עוד חלק מקבלת ההחלטות על המלחמה והשלום; אם צריך משא ומתן ישיר כדי להגן על המדינה – כך יהיה. הם גם מאשימים את חזבאללה ואת תומכיו בגרירת המדינה לתהום בשם הכפיפות לאיראן, בזמן שאיראן עצמה נטשה את לבנון ואינה עומדת לצידה.
על כך חשוב להעיר שאיראן (לאחר שנכתבו חלק מהמאמרים שגלוק מצטט) התעקשה וככל הנראה הצליחה לכפות על ארצות הברית ועל ישראל להגיע ל"הפסקת אש" חלקית בלבנון.
במאמר של איתי מלאך מובא ניתוח של תרבות המשא ומתן האיראנית על רקע אומנות אריגת השטיחים הפרסית. זוהי אומנות הדורשת זמן, דיוק וסבלנות רבה, ונטען כי היא משפיעה על עצם תפיסת הזמן בתרבות האיראנית
עוד לפני כן, כותבים בעלי עמדה חיובית יותר כלפי חזבאללה מביעים אכזבה עמוקה ותחושת בגידה מהמשא ומתן הישיר, וצופים לו כישלון עוד לפני שהתחיל. מעבר לכך, בעיניהם, הניסיון למשא ומתן עם ישראל הוא עוד צעד שאליטות מושחתות ופרו־אמריקניות המעוניינות בחסות אמריקנית לפרויקט ההפרטה וההתעשרות הפרטי שלהן – מובילות. לטענתם, המשא ומתן הוא ביטוי לחולשה, והוא אינו מסוגל לעצור את המתקפה הישראלית ואת כיבוש השטחים בדרום לבנון. יותר מכך, המתקפה הזו מנכרת אפילו את תומכי ישראל, כמו הימין הנוצרי הלבנוני, ומוכיחה כי תפיסת הביטחון של מדינת לבנון אינה יותר מכניעה פשוטה.
ואיפה איראן? על הנול והצמר
מול משברי הביטחון של ישראל, לבנון ומדינות המפרץ, איראן ממשיכה בקו עקבי – הסלמה מול הסלמה במהלך הלחימה, ומשיכת זמן, התחמקות ודו־משמעות במהלך ניהול משא ומתן.
במאמר של איתי מלאך שפורסם בבלוג הפורום בעיתון הארץ, מובא ניתוח של תרבות המשא ומתן האיראנית על רקע אומנות אריגת השטיחים הפרסית. זוהי אומנות הדורשת זמן, דיוק וסבלנות רבה, ונטען כי היא משפיעה על עצם תפיסת הזמן בתרבות האיראנית. מתוך כך, צומחת יכולת יוצאת דופן להתמודד עם אי־ודאות ועם מורכבות שמתבטאת בדיפלומטיה האיראנית – מדיוני הסכם הגרעין ב־2015 ועד המשא ומתן על הפסקת אש בחודש שעבר.
לטענת החוקרים שמלאך מצטט, זוהי תפיסה שקשה מאוד לשנותה – היא בעלת בסיס תרבותי עמוק עד כדי כך שגם כאשר התוצאות החיוביות שלה מתמעטות ונעלמות, לא ניתן לוותר עליה. כך, על אף שפעמיים ניהלה ארצות הברית משא ומתן עם איראן רק כדי לתקוף בפתאומיות במהלכו, איראן חוזרת לשולחן וממשיכה להמתין לתנאים טובים יותר תוך הפעלת לחצים ועמידה איתנה מול כוחות עדיפים בהרבה.
ניתן להסביר זאת ב"דיפלומטיית השטיחים", אך גם באמירה פשוטה יותר: יחסי הכוחות פשוט אינם מאפשרים לאיראן להתמודד באף דרך אחרת. ולמרות זאת, ייתכן שמכל המדינות, דווקא איראן שאחרי שתי מתקפות פתע בזמן משא ומתן הייתה צריכה לשנות את תפיסת הביטחון שלה, וייתכן שעוד תעשה זאת ותבחר בפריצה לנשק גרעיני.
