מבוא
במסמך זה אני מבקש לבחון מחדש את האופן שבו ישראל עשתה שימוש ברעב ובשליטה בסיוע הומניטרי כנשק במלחמה בעזה, ולהראות כיצד חלק ניכר מהדיון בנושא בישראל משמש לא אחת מסך עשן המסתיר הכרעות פוליטיות מודעות. כפי שאבקש להראות, מאז תחילת המלחמה, ובעוצמה גוברת ממרץ 2025, המדיניות הישראלית כלפי הסיוע, כלומר כניסת מזון, ציוד רפואי, דלק, מים ואמצעים חיוניים אחרים למחיה, עולה כדי שימוש בהרעבה כנשק במלחמה. מדיניות זו בעיקרה אינה נעוצה בטעות אלא בתכנון, ניסוי ותמרון סביב "הקו האדום" ההומניטרי והלחץ הבין־לאומי על ישראל בשלביה השונים.
במידה רבה המסמך דן במובן מאליו, היות שהנתונים והעדויות לגבי המשבר ההומניטרי החמור ומצוקת הרעב הנרחבת בעזה לאורך המלחמה הם חד־משמעיים, גם אם קביעות ספציפיות של סוכנויות האו"ם וארגוני הסיוע עשויות להיות שנויות במחלוקת או מוטעות. משבר זה נגרם לא רק מהמלחמה עצמה אלא מההגבלות השיטתיות שהציבה ישראל על כניסת מזון, ציוד רפואי, דלק וגז ומגוון מוצרים חיוניים אחרים, ועובדה זו הייתה גלויה לעין לאורך המלחמה ומוסכמת על סוכנויות האו"ם, ארגוני סיוע, ארגוני זכויות אדם, מומחים בסוגיה ואף על הסוכנויות הרלוונטיות בממשל ביידן ועל בעלי ברית אחרים.
לעומת זאת, על פי הנרטיב הישראלי הרשמי, המקובל גם על עיתונאים וחוקרים ישראלים, ישראל לא ניהלה מדיניות הרעבה בעזה, ולאורך המלחמה לא היה רעב חמור ברצועה מלבד במשבר הרעב של אמצע 2025; היה מספיק מזון, וישראל לא הטילה מגבלות על כניסת סיוע מלבד לצורכי ביטחון.
הפער הזה בנרטיבים מעורר השתאות, משום שהשימוש של ישראל בהרעבה כנשק לא רק הוצהר על ידי מקבלי החלטות מרכזיים, אלא גם נדון ודווח בגלוי בתקשורת הישראלית. מצד שני, הכחשה של פשעים גלויים שנעשים על ידי מדינת הלאום והקהילה הפוליטית שאליה שייך כותב מסוים, עיתונאי או חוקר, היא נפוצה מאוד. אף שמלחמת ישראל בעזה אינה שונה בעניין זה ממקרים רבים אחרים, יש טעם לעמוד על אופי הטיעונים והמנגנונים שמאפשרים את ההכחשה ומקדמים אותה.
את ההרעבה של אמצע 2025 אי־אפשר להבין אלא כשיאו של תהליך מתמשך שהחל כבר באוקטובר 2023, וכלל הגבלות חמורות שהטילה ישראל על כניסת מזון, סיוע וסחורות לרצועה לצד פגיעה שיטתית במקורות ייצור ואספקת מזון ובתשתיות האזרחיות ברצועה
הראשון שבמנגנונים הללו הוא ההתעלמות מהעדויות והנתונים בסוגיה לאורך המלחמה או ההתייחסות אליהם כבלתי־אמינים. כמו בכל מלחמה, נתונים ועדויות ספציפיים עשויים להיות מוטעים, מטעים או שקריים, אך התמונה העולה מכלל הנתונים והעדויות על ההרעבה בעזה ברורה למדי, ולכן ההתעלמות מהם הופכת לצורך הכרחי במאמצי ההכחשה.
המנגנון השני הוא התעלמות מאחת התובנות הבסיסיות ביותר במחקר על רעב המוני: האתגר היסודי איננו הזמינות של מזון ושל סיוע אלא נגישותם לאוכלוסייה, ובמיוחד לשכבות הפגיעות יותר בקרבה. מה שעשוי בתנאים אחרים לספק את צורכי האוכלוסייה הופך להיות לחלוטין לא־מספק בתנאי מלחמה אינטנסיבית מהסוג שישראל ניהלה בעזה. ההתעלמות מנקודה בסיסית זו היא מוטיב חוזר במרבית הניסיונות הישראליים להכחיש את מדיניות ההרעבה.
לבסוף, מכחישיה של מדיניות ההרעבה של ישראל נאלצים לבודד את משבר הרעב החמור במיוחד בעזה באמצע 2025. מכיוון שבלתי־אפשרי להכחישו, הם טוענים כי מדובר באפיזודה ספציפית הנובעת מטעויות חישוב בישראל ומביזה מסיבית של הסיוע, שנכנס בזמן הפסקת האש (ינואר-פברואר 2025), בידי חמאס. אולם את ההרעבה של אמצע 2025 אי־אפשר להבין אלא כשיאו של תהליך מתמשך שהחל כבר באוקטובר 2023, וכלל הגבלות חמורות שהטילה ישראל על כניסת מזון, סיוע וסחורות לרצועה לצד פגיעה שיטתית במקורות ייצור ואספקת מזון ובתשתיות האזרחיות ברצועה, פגיעה שצומצמה בעיקר בזכות לחץ בין־לאומי.
תהליך זה הביא את מרבית אוכלוסיית עזה למשבר רעב כרוני שגבה קורבנות לא־מעטים עוד בתקופת ממשל ביידן, אולם עם כניסת טראמפ לבית הלבן הוסרו המגבלות המעטות שהטילה ארה"ב על ישראל. התוצאה של היד החופשית שניתנה לממשלת נתניהו הייתה, כפי שהוזהרה ישראל לאורך המלחמה, אסון הומניטרי חסר תקדים ברצועה.
קורבנותיה של בחירה זו הם הקורבנות שלנו – לא רק של ממשלת ישראל ומערכת הביטחון, אלא של כולנו כקהילה פוליטית
היקף התמותה והפגיעה שנגרמו לאוכלוסייה האזרחית כתוצאה מההרעבה ברצועת עזה, ובעיקר לשכבות פגיעות במיוחד (ילדים, נערות, נשים, קשישים וקשישות), עדיין אינן ידועות לאשורן. אולם אפשר לומר בביטחון שרובן ככולן היו ניתנות למניעה. האו"ם, ארגוני זכויות אדם וארגוני סיוע הדגישו לעיתים קרובות במהלך המלחמה כי הרעב, ובאופן כללי יותר המשבר ההומניטרי בעזה, הם "מעשה ידי אדם".
יש משהו מטעה בהצהרות הללו: כפי שחוקרי רעב מדגישים שוב ושוב, רעב המוני, במיוחד בעת המודרנית, אינו בדרך כלל תוצאה של מחסור במזון בפני עצמו (גם אם קיים מחסור כזה), אלא נובע משיבוש הגישה של אוכלוסייה למזון הקיים, כלומר הוא תוצר של החלטות פוליטיות, ובמובן זה הוא תמיד "מעשה ידי אדם". הדבר נכון לכל מקרי הרעב ההמוניים שהיינו עדים להם בעשורים האחרונים, מסודאן ואתיופיה ועד תימן. אולם ההרעבה הישראלית של עזה ייחודית בכך שמידת השליטה של ישראל במה שנכנס לרצועה היא יוצאת דופן בהשוואה לרוב המקרים הללו, אם לא לכולם.
כמידת השליטה – מידת האחריות. אף שגם חמאס נושא באחריות כבדה לאסון ההומניטרי בעזה, הייתה זו בחירתה של ישראל לעשות שימוש בהרעבה כנשק, כשם שבחרה לנקוט אמצעים שהביאו כצפוי לפגיעה נרחבת באוכלוסייה האזרחית בהיבטים אחרים של המלחמה. קורבנותיה של בחירה זו הם הקורבנות שלנו – לא רק של ממשלת ישראל ומערכת הביטחון, אלא של כולנו כקהילה פוליטית, במיוחד לאור הלגיטימציה הרחבה שקיבלה מדיניות ישראל בעזה מהציבור הישראלי. המסמך שלפניכם מפרט את בחירתה של ישראל ואת הדינמיקה סביבה לאורך המלחמה.
