ערפול הגבולות בין האזרחי לצבאי בישראל נטוע באופן מבני בקשר הגורדי שבין הצבא לאזרחי המדינה. ואולם בגדה המערבית, שבה מתקיים משטר של שליטה ודיכוי של קבוצה לאומית אחת על קבוצה אחרת, הטשטוש הזה מתבצע באופן עקבי וכמדיניות ויוצר מציאות הרסנית עבור האוכלוסייה הפלסטינית בשטח הכבוש.
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, תושבי היישובים הסמוכים לגבולות המדינה היו אמורים לחבור בזמן מלחמה לכוחות הצבא ולסייע להם לבלום פלישה של כוחות אויב. לאחר כיבוש הגדה המערבית, העתיק הצבא את התפיסה הביטחונית המכונה "הגנה מרחבית" (הגמ"ר) גם לשטח הכבוש.
במסגרת גישה זו מוצבים בגדה המערבית גדודי מילואים הקרויים יחידות הגמ"ר ומורכבים בעיקר ממתנחלים. לצד אלה, בתוך ההתנחלויות פועלים רבש"צים וכיתות כוננות המקבלים מימון, הכשרה, ציוד, נשק וסמכויות ממשרד הביטחון ומהצבא.
ואולם, המצב בשטח הכבוש שונה בתכלית מאשר בתוך גבולות המדינה. הצבת חיילים-מתנחלים באזורים הסמוכים ליישובים פלסטיניים יוצרת ניגוד עניינים מובנה. פרויקט ההתנחלות הישראלית בגדה המערבית שואף להתרחב ולשגשג בין השאר באמצעות השתלטות על אדמות פלסטיניות. מכאן שהאינטרסים שמנחים כוח צבאי שמורכב כולו ממתנחלים, מתנגשים עם חובת הצבא לפי החוק הבין־לאומי להגן על האוכלוסייה הפלסטינית המקומית ולשמור על זכויותיה.
מדים, נשק, סמכות
עם תחילת המלחמה בעזה באוקטובר 2023 גויסו אלפי מתנחלים לשירות מילואים ביחידות הגמ"ר ובכיתות הכוננות של ההתנחלויות בגדה המערבית. כ־8,000 כלי נשק חולקו לאזרחים הישראלים המתגוררים בגדה המערבית. על פניו, ניתן לטעון כי מדובר בצעד לגיטימי הנובע מצורך השעה.
עם זאת, הפיכה של תושבי ההתנחלויות לאוכפי החוק במקום שבו הם מצויים בקונפליקט טריטוריאלי מתמיד עם בני המקום הפלסטינים, יצרה תנאים ונסיבות שניתן היה להעריך שיובילו לניצול לרעה של המדים, הנשק והסמכויות.
אחד המתנחלים חזר לביתו "החליף את בגדיו למדי צבא, על אף שלא היה בשירות מילואים במועד זה ונטל עמו רובה". המתנחל יצא לאדמת המשפחה הפלסטינית כשהוא לבוש מדים, ירה 18 קליעים ופצע שניים מהמוסקים
ואומנם האלימות לא איחרה לבוא. בשנתיים וחצי שחלפו מאז, בוצעו מאות מעשי אלימות נגד פלסטינים בגדה המערבית בידי מתנחלים ישראלים שלבשו מדי צבא. אירועים אלו כללו בין השאר ירי, תקיפות אלימות, הסגת גבול, גניבה ופגיעה ברכוש. את הפגיעות האלו ביצעו מתנחלים-חיילים בתפקיד צבאי תוך חריגה מסמכות, מתנחלים-חיילים בחופשה שלא במסגרת פעילות רשמית או מתנחלים שאינם חיילים שלבשו מדים צבאיים.
כך למשל, ב־29 באוקטובר 2024 יצאה משפחה מהכפר אמאתין בגדה המערבית למסוק זיתים בחלקת האדמה הפרטית שלה. המסיק התאפשר רק לאחר תיאום של הצבא לעבודה באדמות באותו יום. שלושה מתנחלים מהמאחז חוות גלעד הבחינו במשפחה המוסקת והחליטו לגרש את בני המשפחה מאדמתם.
כתב אישום נדיר שהגישה פרקליטות מחוז מרכז קבע כי אחד המתנחלים חזר לביתו "החליף את בגדיו למדי צבא, על אף שלא היה בשירות מילואים במועד זה ונטל עמו רובה". המתנחל יצא לאדמת המשפחה הפלסטינית כשהוא לבוש מדים, ירה 18 קליעים, פצע שניים מהמוסקים הפלסטינים, וחדל רק לאחר שכל בני המשפחה נמלטו מהאדמות שלהם (ת"פ 15026-02-25, מדינת ישראל נ' שמואל זעפרן).
כתב האישום הזה חריג לא רק כי ככל הידוע הוא המקרה היחיד שבו מתנחל במדים שפגע בפלסטינים הועמד לדין בשנתיים האחרונות, אלא גם כי הוא חושף במסמך ישראלי רשמי את דרך הפעולה העבריינית שהפכה נפוצה בגדה המערבית מאז פרוץ המלחמה.
לתופעת המתנחלים במדים פנים רבות, והיא כוללת מגוון עצום של אירועים שבהם פגעו מתנחלים בפלסטינים בחסות המדים הצבאיים, בין השאר: חייל בחופשה שהחליט ללבוש מדים ולהשתמש בנשק; רבש"ץ שפעל באלימות מחוץ לתחום מרחב השמירה שלו; חיילי הגמ"ר שפעלו ללא סמכות; ומתנחלים שהתחזו לחיילים.
הלבוש הצבאי, שמזהה את המתנחלים כחלק מכוחות הביטחון, מייצר מראית עין שהמתנחל הוא נציג של שלטון החוק, אשר לפלסטינים אסור להתנגד לו ויש להישמע להוראותיו
עקרון ההבחנה
מדים צבאיים נועדו לשמש אמצעי זיהוי ולהבהיר שמי שלובש אותם שייך לכוחות הלוחמים של מדינה מסוימת. אנשי כוחות הביטחון לובשים מדים כדי להזדהות ולתת אישוש ויזואלי לכך שהם בעלי סמכות, והם אמורים לפעול בשם החוק ובהתאם למחויבותו של המפקד הצבאי לפי דיני הכיבוש. לעומת זאת, כאשר אזרח לובש מדים שלא ברשות, או פועל עם מדים מחוץ לתחום סמכותו, הוא באופן מילולי לוקח את החוק לידיו, עוטה על עצמו מראית של שייכות לצבא, ועושה שימוש לרעה בכוח שהמדים מעניקים.
קבוצות חמושות מאורגנות של מי שאינם חיילים, כלומר מיליציות אזרחיות, משתמשות במדים בסגנון צבאי, בין השאר למטרות זיהוי, ציות, אחווה והפגנת כוח. לעיתים המיליציות מחקות את הכוחות המזוינים הרשמיים ולובשות מדים צבאיים כדי לזכות בסמכות ובלגיטימיות.
במשפט הבין־לאומי, "עקרון ההבחנה" הוא אחד מעקרונות היסוד של הדין ההומניטרי, והוא מעוגן בפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז'נבה. הפרשנות לעקרון ההבחנה מייחסת לו שני היבטים מרכזיים: ראשית, במצב של לחימה, על הצדדים להבדיל בין אזרחים ומטרות אזרחיות לבין חיילים ומטרות צבאיות ולהימנע מתקיפה ישירה של מטרות אזרחיות; ושנית, על הצדדים הלוחמים להימנע מפעולות אשר עשויות לטשטש את ההבחנה בין אזרחים ללוחמים.
גם החוק הישראלי והחוק הצבאי אוסרים לבישת מדי צבא או משטרה או חלקי מדים על מי שאינו מורשה לכך. כאשר מתנחלים לובשים מדי צבא שלא ברשות הם מערפלים במכוון את ההבחנה בין אזרחים לחיילים, בפעולה שהיא חלק מהדפוס העברייני. הלבוש הצבאי, שמזהה את המתנחלים כחלק מכוחות הביטחון, מייצר מראית עין שהמתנחל הוא נציג של שלטון החוק, אשר לפלסטינים אסור להתנגד לו ויש להישמע להוראותיו.
מתנחלים במדים
המושג "מתנחלים במדים" הוא שם כולל לתופעה רחבה המתרחשת בגדה המערבית, שבמסגרתה ההבחנה הבסיסית והמהותית מטשטשת בין אזרח לאיש כוחות הביטחון, כלומר בין אדם פרטי שכפוף לשלטון החוק לבין מי שמוסמך להשתמש בכוח במסגרת אכיפת החוק.
בפועל, קשה עד בלתי־אפשרי להבחין בין חייל הגמ"ר, חבר כיתת כוננות או מתנחל שהחליט באופן עצמאי ללבוש מדים, ובוודאי לא ניתן לדעת אם מדובר בחייל בשירות מילואים פעיל או באזרח שעטה על עצמו מדים והחליט לקחת את החוק לידיים. יתר על כן, מובן כי עבור נפגעי העבירה הפלסטינים, מי שפגע בהם הוא לובש מדים ישראלי המייצג את החוק בגדה המערבית.
בתוך משטר כיבוש שבו הפעלת סמכות וכוח צבאי משמשים ככלים למשטור ולדיכוי, אלימות המתנחלים במדים היא המשך ישיר של האלימות הממוסדת של המדינה.
כאשר מוגשות תלונות נגד הפוגעים, רשויות האכיפה מנסות על פי רוב לחמוק מאחריותן לחקור את האירוע
הרשויות הישראליות מצידן נותנות רוח גבית לאלימות של מתנחלים במדים נגד פלסטינים, לא רק באמצעות חלוקת מדים ונשק, אלא גם בכך שאינן אוכפות את החוק על העבריינים. כאשר מוגשות תלונות נגד הפוגעים, רשויות האכיפה מנסות על פי רוב לחמוק מאחריותן לחקור את האירוע: הפרקליטות הצבאית טוענת כי "לא נערכה פעילות צבאית במקום" ולכן האירוע אינו תחת אחריותה, ואילו המשטרה סוגרת את תיקי החקירה, או טוענת שהפעולות בוצעו בידי אנשים במדי צבא ועל כן לא בסמכותה לחקור.
כך, מעשי אלימות שבוצעו בידי אזרחים ישראלים נגד פלסטינים נותרים ללא חקירה אפקטיבית, והעבריינים אינם מובאים לדין, ומשכפלים את פעולותיהם.
אף שרבים מהמתנחלים שחוילו בתחילת המלחמה במסגרת כיתות כוננות וגדודי הגמ"ר כבר אינם בשירות מילואים פעיל, הצבא השאיר בידיהם את הנשק והמדים ללא פיקוח של ממש. בכך ישראל משיגה שתי תוצאות שהיא חפצה בהן: ראשית, הייעוד המקורי – סיוע לכוחות הביטחון לשמור על האזרחים הישראלים המתגוררים בהתנחלויות בגדה המערבית; ושנית, השימוש העברייני שמתנחלים עושים בנשק ובמדים צבאיים כדי לפגוע בפלסטינים ולדחוק אותם מאדמותיהם, מסייע לישראל לממש את שאיפתה להשתלט על עוד קרקעות בגדה המערבית ולספח את השטח ללא תושביו.
במילים אחרות, ישראל משתמשת במתנחלים במדים לא רק עבור טענת ה"הגנה מרחבית" אלא גם כזרוע צבאית בלתי־רשמית של המדינה להפעלת אלימות מאורגנת נגד פלסטינים כדי להרחיב את שליטתה הטריטוריאלית בגדה המערבית.
הלכה למעשה, ישראל מיישמת מדיניות מכוונת של טשטוש בין מתנחלים לכוחות צבא, ומקדמת פעולות אלימות של מיליציות אזרחיות הפועלות למען אינטרסים התנחלותיים נגד אוכלוסייה אזרחית פלסטינית בגדה המערבית. פרקטיקות אלו של ישראל מנוגדות לחובותיה לפי הדין הבין־לאומי ככוח הכובש בגדה המערבית, ופוגעות באופן קשה בזכויות האדם של הפלסטינים בגדה המערבית.
