ב־1992, הפילוסוף והכלכלן פרנסיס פוקויאמה הכריז כי ההיסטוריה הגיעה אל קיצה. נפילת הגוש הקומוניסטי, האמין פוקויאמה, בישרה את ראשיתו של עידן שבו תהיה הדמוקרטיה הליברלית צורת השלטון והאידאולוגיה הפוליטית היחידה שבנמצא, שכן משטרים אוטוקרטיים, סמכותניים וטוטליטריים ייעלמו בהדרגה מן העולם. ואכן, בשני העשורים הבאים עוד ועוד מדינות במזרח אירופה ואמריקה הלטינית אימצו משטר דמוקרטי, והשיא הגיע לפני 15 שנים בדמות נפילת חלק מהדיקטטורות הוותיקות של המזרח התיכון באביב הערבי.
אלא שבעשור האחרון דומה שהתהפכה המגמה שוב. המשטרים הסמכותניים שנותרו – מפוטין ברוסיה, דרך ח'אמנאי באיראן ועד שי ג'ינפינג בסין – נוקטים גישה אקטיבית יותר בדיכוי התביעה לדמוקרטיזציה בתוכן, והם גם פועלים לערער את הדמוקרטיה ביתר העולם. במקביל לכך, מדינות דמוקרטיות-ליברליות רבות החלו לחוות נסיגה לעבר סמכותנות, והמוסדות הדמוקרטיים שבהן נשחקים בהתמדה. המנהיגה הבלתי־מעורערת של העולם הדמוקרטי – ארצות הברית – מונהגת בידי נשיא שבעיני רבים מגלם את הסמכותנות עצמה.
נראה שהתקווה שעורר "עידן הדמוקרטיה" פינתה את מקומה לייאוש ולחשש מפני "עידן הסמכותנות". אבל לדעת ההיסטוריון סטיבן קוטקין, מוקדם לקבור את הדמוקרטיה הליברלית.
כמי שפרסם מספר ספרים על הדיקטטורה של סטלין ועל התפרקות הגוש הקומוניסטי, קוטקין הוא בהחלט בר־סמכא בנושא נקודות החוזק והחולשה של משטרים סמכותניים, ולדעתו הם עדיין לא ניצחו את הסדר העולמי הדמוקרטי-ליברלי. במאמר שפרסם לאחרונה במגזין Foreign Policy היוקרתי, הוא מסביר מה מאפיין את הסמכותנות בת־ימינו, מדוע היא מתחזקת ומה משרת אותה, וחשוב מכך – כיצד העולם הדמוקרטי, וארצות הברית בפרט, יכולים להתמודד עימה.
כדי למנוע מהמנגנונים שלו עצמו לצבור כוח, הוא יוצר חפיפה וכפילויות בין סוכנויות ביטחון ודיכוי שונות, שומר עליהן בלתי־יעילות, זורע ביניהן סכסוך ופילוג ומחליש בשיטתיות מנהיגים יעילים
חמשת מקורות הכוח למשטר הסמכותני כעוגנים להחלשתו
סמכותנות (אוֹטוֹרִיטָרִיוּת), קוטקין מזכיר, מוגדרת כמשטר בלתי־דמוקרטי, שבו "המגבלות על כוחה של הרשות המבצעת הן חלשות עד בלתי־קיימות". אולם בניגוד לדיקטטורה או למשטר טוטליטרי מלא, הסמכותנות מתיימרת להיות דמוקרטית, ולו למראית עין. "מערכות בחירות מבוימות, רשויות מחוקקות שמשמשות כחותמת גומי, חוקות שמקנות זכויות רק להלכה" – כל אלה משמשים במשטר הסמכותני להסוות את היעדר הדמוקרטיה.
ברוסיה מקפידים על קיום בחירות מבוימות לנשיאות; בסין ישנו פרלמנט המתכנס מדי שנה, ואילו איראן מגדירה את עצמה כמשטר רפובליקני שמנוהל על ידי חוקה. בפועל, כל המדינות הללו הן מדינות סמכותניות, שבהן אין מגבלות על הרשות המבצעת, המגולמת בפוטין, בשי ג'ינפינג או בח'אמנאי בהתאמה.
לצד הגדרה פורמלית זו, קוטקין מציע גם "הגדרה מוכוונת מדיניות" של הסמכותנות. לדבריו, ניתן לאפיין משטרים סמכותניים לאור מקורות הכוח שלהם, ובכך לחשוף את נקודות החולשה שלהם. הוא מונה חמש דרכים שבהן משטרים סמכותניים מצליחים לשלוט, ומראה כיצד בכל אחת מהן גלומה גם הזדמנות לפגוע בהם.
ראשית, משטרים סמכותניים שואבים את כוחם ממנגנונים של דיכוי ושליטה. משטרה חשאית, צבא, מנגנוני מעקב או "סיכול ריגול", צנזורה ובקרה על השיח – מבטיחים כולם שלא תישמע שום ביקורת על השלטון, ושמי שיחשוב להשמיע ביקורת כזו יושתק לצמיתות.
המשטר הסמכותני נשען על מנגנונים אלה, אולם הוא גם חושש מהם; לפיכך, כדי למנוע מהם לצבור כוח, הוא יוצר חפיפה וכפילויות בין סוכנויות ביטחון ודיכוי שונות, שומר עליהן בלתי־יעילות, זורע ביניהן סכסוך ופילוג ומחליש בשיטתיות מנהיגים יעילים. מסיבה זו, עצם קיומו של הדיכוי ואופיו המבוזר והמפוצל יכולים לשרת את המערב הדמוקרטי. סוכנויות מודיעין מערביות יכולות להציג לצורכי תעמולה את שבריריותו של השלטון באמצעות חשיפת עומק הדיכוי שעליו הוא נשען, ולגייס את הפיצול הפנימי שלו לצידן.
"הפרנויה של השליט והפחד של הבכירים יוצרים סדקים", קוטקין מזכיר, "שהמודיעין המערבי יכול לנצל כדי לגייס עריקים או להשיג מידע".
"אנשים שחיים תחת משטרים אלה אינם מקבלים את סיפורי המשטר כפשוטם", ומכיוון שהסיפורים האלה כה שבריריים – ניתן להחליף אותם בנרטיבים חלופיים
מקורות מימון, עיצוב תודעה, הזדמנויות חיים
בהמשך לכך, לצורך מימון הדיכוי, משטרים סמכותניים נזקקים למקורות הכנסה גדולים. בפרט, בשל אופיים הדכאני, הם אינם יכולים להיות תלויים במשאבים שדורשים שיתוף פעולה מצד הציבור – דהיינו מיסים – ולכן תזרים ההכנסות שלהם מבוסס על מקורות חיצוניים לכלכלה. הדוגמה הבולטת ביותר היא משאבי טבע (נפט, גז ומינרלים הם ענפי יצוא משמעותיים של איראן, רוסיה וסין בהתאמה), אולם מדינות סמכותניות מרוויחות גם מפעילות פלילית כמו הלבנת הון ושוד סייבר, ובמקרה של סין – גם מייצוא.
למשטר הסמכותני, מקורות מימון אלה חוסכים את הצורך באמון ציבורי, ומבטיחים שהוא ישרוד גם כאשר האוכלוסייה נתונה בעוני מנוול. אולם מנגד, מכיוון שמדובר במקורות מימון חיצוניים, המערב הדמוקרטי יכול לפגוע בהם. ניתן להטיל מכסים על ייצוא, להחרים מכליות נפט או לחבל בצינורות גז; ניתן להטיל סנקציות על מגזרים בנקאיים של מדינות סמכותניות, ובכך למנוע מהן להלבין הון.
השליט הסמכותני אינו זקוק למיסים של אזרחי המדינה שלו כדי לממן את הדיכוי שלהם, אולם הוא זקוק לשאר העולם – ושאר העולם אינו מוכרח לשתף איתו פעולה.
מקור הכוח השלישי של הסמכותנות הוא עיצוב התודעה. משטרים סמכותניים אינם רק משתיקים את האמת הביקורתית, אלא מפיצים נרטיב חלופי. לעיתים קרובות, נרטיבים אלה קשורים בשיקום תהילת העבר של האומה, בהדיפת "האימפריאליזם המערבי" ובמאבק באויבים מדומיינים מחוץ ומבית.
בסין, המפלגה הקומוניסטית מספרת לציבור כיצד היא הפכה את המדינה למעצמה אחרי מאה שנים של השפלה וניצול מערביים; ברוסיה, משטר פוטין רודף הומוסקסואלים, פעילי זכויות אדם ואיכות סביבה, ומסית נגדם את הציבור בטענה שהם מפיצים תרבות נפסדת; ובאיראן נחשפת מעת לעת "רשת של סוכנים מערביים" שמוצאים להורג, הוכחה מומצאת לניסיון של המערב לפגוע באיראן.
נרטיבים אלה מהדהדים את הערכים ואת הצרכים של האוכלוסייה, אבל גם להם, לדברי קוטקין, יש השפעה מוגבלת. "אנשים שחיים תחת משטרים אלה אינם מקבלים את סיפורי המשטר כפשוטם", ומכיוון שהסיפורים האלה כה שבריריים – ניתן להחליף אותם בנרטיבים חלופיים. המערב יכול וצריך למלא את הריק באמצעות ערוצי תעמולה מחתרתיים, עידוד קולות ביקורתיים פנימיים וחשיפה של שקרי התעמולה הסמכותנית בבמות תקשורת בין־לאומיות.
ארצות הברית בהנהגת הנשיא טראמפ נוהגת כיום באופן הפוך לחלוטין: לא רק שהיא אינה נאבקת במשטרים סמכותניים, היא למעשה מחקה אותם
רביעית, כדי להשיג ציות, הסמכותנות הופכת את הנאמנות לשלטון לתנאי עבור הגישה להזדמנויות חיים שונות. משטרים סמכותניים יכולים להשתלט על שווקי התעסוקה, הדיור, השירותים והחינוך, ואז לעשות בהם שימוש פוליטי לקידום המשטר, כשהם מתגמלים תומכים ומענישים מתנגדים. המשטר יכול למשל למנוע ממי שהתבטאו בגנותו לרשום את ילדיהם לבתי ספר ולמצוא עבודה במגזר הציבורי – ולהציע למי שמלשין על מתנגדי משטר תנאי דיור משופרים או נופש שנתי במתקן בבעלות המדינה.
אולם גם באליה הזו יש קוץ, קוטקין מזכיר, והפוליטיזציה של הזדמנויות החיים עשויה לפעול גם בכיוון ההפוך בעיתות משבר. כך, אם שיעור ניכר מהאוכלוסייה מועסק בשירות המדינה, משבר כלכלי שגורם לגל פיטורין צפוי להוליד תסכול שיופנה בראש ובראשונה כלפי המדינה עצמה. אם המדינה שולטת בשוק הדיור, ומחלקת הנחות על דירות לאזרחים שהביעו נאמנות לשלטון – צניחה פתאומית במחירי הדיור עשויה להיתפס כבגידה מצד המדינה.
אל נכון, משברים כאלה עשויים לפגוע בעיקר באזרחים. מכל מקום, המערב יכול לפעול באופן אקטיבי לאתגר שליטה זו באמצעות עידוד יוזמות מקומיות של שוק חופשי ושירותים אלטרנטיביים.
הכשל האמריקאי
לפני מקור הכוח החמישי של הסמכותנות והשיטה להיאבק בה, קוטקין מודה, יש להתמודד ישירות עם "הפיל שבחדר". מכל האמור לעיל ברור שכדי להיאבק בסמכותנות, המערב – ומנהיגתו ארצות הברית – צריכים לאמץ גישה אקטיבית, מעורבת ומלאת יוזמה שתכליתה להגן על הדמוקרטיה בעולם ולדחות לחלוטין כל גילוי של סמכותנות.
אולם ארצות הברית בהנהגת הנשיא טראמפ נוהגת כיום באופן הפוך לחלוטין: לא רק שהיא אינה נאבקת במשטרים סמכותניים, היא למעשה מחקה אותם. טראמפ, "שמפגין קנאה פתטית באנשים החזקים" שבבייג'ינג ובמוסקבה, מנצל לרעה את סמכותו כנשיא, רומס בגסות את עצמאותם של מוסדות שלטון החוק והתקשורת, ורודף את מי שמתבטאים נגדו. איך אפשר לצפות מארצות הברית להנהיג את המערב הדמוקרטי כאשר בתוך הבית הלבן יושב ראשו המסריח של הדג הסמכותני.
קוטקין אינו מקל ראש בנטיותיו הפוליטיות האנטי־דמוקרטיות של טראמפ, אולם לדעתו חסרות לו היכולות להפוך את ארצות הברית למשטר סמכותני. בשנים הבודדות שנותרו לכהונתו, טראמפ לא יוכל לפתח בארצות הברית מקורות כוח שמכוננים משטרים סמכותניים אחרים, כמו מנגנוני ביטחון דכאניים, מקורות מימון חיצוניים ושליטה פוליטית בשירותים ציבוריים.
ארצות הברית אומנם לא חפה מפגמים – קוטקין מדגיש שהיא סובלת כבר שנים ארוכות מחולשות פנימיות בדמות חוסר אחריות פיסקאלי, שחיקה באמון הציבור והיסטוריה של נשיאים עם נטייה לריכוז כוח. אולם אלה אינן בעיות שיצר טראמפ, והוא לא יוכל לפתור אותן.
גם ממשל אחר שירצה להיאבק בסמכותנות שמחוץ ייאלץ תחילה להתמודד איתן מבית. ובנוסף, יהיה עליו לבחון את תפקידו של המערב עצמו בכינון המשטרים הסמכותניים שבעולם.
לקחו את הכסף וויתרו על הדמוקרטיה: כוח השוק
שכן מקור הכוח החמישי והאחרון של הסמכותנות דהיום, לדברי קוטקין, הוא דווקא המערב עצמו. היסטורית, המערב היה זה שסיפק למשטרים סמכותניים, דכאניים וחזקים את המשאבים שהם נזקקו להם, בשם תפיסה של גבולות פתוחים, שוק חופשי וגלובליזציה.
משטר פוטין ברוסיה לא יכול היה לקום בלי הכסף הגרמני, שניתן לו בתמורה לגז טבעי רוסי. מאז סוף שנות השבעים של המאה הקודמת ועד היום, הפכה סין מכלכלה אגררית נחשלת כמעט ללא ייצוא, לכלכלה השנייה בגודלה בעולם וליצואנית הראשונה. פרץ צמיחה חסר תקדים זה היה פרי תכנונו של דנג שיאופינג, נשיא סין בין 1976—1997, אולם הוא התאפשר הודות למערב ולארצות הברית שהשקיעו בסין הון, העמידו לרשותה צי סוחר לייצוא, ונתנו לה גישה לשווקים הפיננסיים המערביים.
ארצות הברית צריכה לזנוח את הפנטזיה למוטט משטרים סמכותניים באמצעים צבאיים. היא כבר הוכיחה בעבר, באפגניסטן ובעיראק, שהיא טובה בלהחליף משטרים סמכותניים אולם לא בלהעמיד במקומם חלופות דמוקרטיות
במערב קיוו שנדיבות זו תפורר מבפנים את הסמכותנות: הם האמינו שכפי שקרה בברית המועצות לקראת סוף דרכה, כניסת ההון הזר, טיפוח הכלכלה המקומית ושיפור תנאי החיים יגררו גם ליברליזציה של החיים הפוליטיים. בפועל, בסין וברוסיה לקחו את הכסף, וויתרו על הדמוקרטיה. אדרבה, המשאבים והגישה למערב שימשו אותם כדי לבסס משטרים דכאניים יותר, חזקים יותר ואפקטיביים יותר בפעולה נגד המערב וערכיו.
ולמרות זאת, הסמכותנות עדיין לא נפטרה מהתלות שלה במשאבים מערביים והיא איננה מספיק חזקה כדי לעמוד ברשות עצמה. הכלכלה הסינית – ויותר ממנה, הכלכלות של רוסיה ואיראן – עדיין נזקקות לטכנולוגיה, לשווקים ולהון שמצויים בעולם הדמוקרטי. בתוך הסדר העולמי השורר כיום, יוקרתה של הדמוקרטיה הליברלית פחותה בהרבה מכפי שהייתה בשנות התשעים, וארצות הברית כבר איננה נהנית מהגמוניה בלתי־מעורערת; ועם זאת, היא עדיין יכולה, בהתנהלות נכונה, לנצל את החולשות של הציר הסמכותני ולהביא בטווח הארוך לצמצום כוחו.
כדי לעשות זאת, קוטקין מציע לנקוט גישה אחראית וסבלנית שמושתתת על יצירת בריתות ולא על פעולה ישירה. ראשית, ארצות הברית צריכה לזנוח את הפנטזיה למוטט משטרים סמכותניים באמצעים צבאיים או לכפות רפורמות פוליטיות בכוח הזרוע. היא כבר הוכיחה בעבר, באפגניסטן ובעיראק, שהיא טובה בלהחליף משטרים סמכותניים אולם לא בלהעמיד במקומם חלופות דמוקרטיות; ובניגוד אליהן, ניסיון אמריקני להחליף בכוח את המשטר בסין וברוסיה עשוי להסתיים לא במדינה כושלת, אלא במלחמת גרעין עולמית.
במקום זאת, ארצות הברית צריכה לחזק את הבריתות שלה ואת הקשרים בין שותפותיה. עליה לעצב מחדש את הסביבה הגאופוליטית כך שתבודד את המשטרים הסמכותניים, ותיאלץ אותם להתמקד בשרידותם הפנימית במקום בגישה עוינת ופרו־אקטיבית כלפי חוץ. היא צריכה לטפח רשת של בריתות כלכליות וביטחוניות בין דמוקרטיות חזקות מאזורי צפון אירופה – כאלה שיוכלו להעמיד משקל נגד לרוסיה – והאזור האינדו־פסיפי, היכן שיש לבלום את השפעתה של סין. כך היא תבסס בכל העולם "מנופי לחץ משמעותיים שמבעד להם ניתן יהיה לנהל משא ומתן", אשר יבטיח שהמדינות הסמכותניות לא יבלעו את העולם החופשי.
קוטקין מייצג נקודת מבט אמריקנית מובהקת. מבחינתו, המאבק העולמי בין הדמוקרטיה לסמכותנות הוא גם מסע ההתבגרות של ארצות הברית
ולבסוף, שב קוטקין ומזכיר, כדי להנהיג את המאמץ הדמוקרטי, ארצות הברית מוכרחה תחילה לטפל בעצמה, ולהשיב לעצמה את האמון. ארצות הברית היא עדיין המדינה החזקה בעולם, אולם היא סובלת מ"טירוף פיסקאלי חוצה גבולות פוליטיים, שחיקה עמוקה בתפקוד הבסיסי של הממשל, פגיעה חמורה באמון הציבור והיעדר נרטיב לאומי משותף – שכולם קשורים זה בזה".
הצעד הראשון הוא אפוא "להשיב את תחושת הזהות הלאומית והייעוד הקולקטיביים", ואחריו יבואו ממילא גם אמון הציבור, ההתנהלות האחראית וגם היכולת לעודד ברחבי העולם בריתות שיקדמו את הדמוקרטיה. כך תוכל ארצות הברית לגלות את עצמה מחדש, כפי שהיא עשתה לאורך ההיסטוריה שלה; וכך היא תוכל לתרום לעתיד האנושות.
קוטקין, כפי שקל להבחין, מייצג נקודת מבט אמריקנית מובהקת. מבחינתו, המאבק העולמי בין הדמוקרטיה לסמכותנות הוא גם מסע ההתבגרות של ארצות הברית והתהליך שבו היא תגלה את זהותה העצמית. ועם זאת, הוא מסכם את מאמרו במסר שיכול להדהד גם באוזני שוחרי הדמוקרטיה בישראל: "היריב הסמכותני מגלה תעוזה ונחישות, אך המשטר שהוא מכונן מציע גם הזדמנות: עושי דברו הם הם האויבים האמיתיים שלו מבית".
