תמיד כדאי להתחיל בשם – במיוחד בשם שאדם נותן לעצמו או ליצירתו. הבמאי העזתי הנודע רשיד משהראווי נתן לסרט שהפיק, חנך, וערך את השם "From Ground Zero – Stories from Gaza".
משהראווי בחר להוסיף "מ" גם ל"גראונד זירו" ולא רק ל"סיפורים" שמגיעים ממנו. כך מתקבלות שלוש משמעויות לפחות: האחת המובנת כך או כך שהסיפורים מגיעים מגראונד זירו – מעזה החרבה; השנייה, שהם מגיעים מקרקע המציאות ומסופרים "בגובה העיניים" במידת אדם; והשלישית, שהשאיפה היא לצאת מגראונד זירו, לעלות ממצב אפס, ולא להישאר בו.
התחושה הזו נוכחת במהלך הצפייה ב־22 הסרטים הקצרים שמרכיבים את הסרט, בני 7-3 דקות כל אחד. הסרט המלא יצא ב־2024, הוקרן ברחבי העולם והיה מועמד לאוסקר. כעת ניתן לצפות בחלק מהסרטים הקצרים בפלטפורמות אינטרנטיות שונות (ראו הפניה בסוף המאמר).
קרן התמיכה ביוצרי קולנוע עזתים שהקים משהראווי הזמינה יוצרי קולנוע מקומיים תוך כדי המלחמה להגיש הצעות לסיפורים שיביאו אל המסך את עזה שמֵעבר לחדשות.
לעדותו, הוא חיפש סיפורים אישיים המעוצבים קולנועית, כך שהאישי יבוא לידי ביטוי הן בשיקוף החוויה הרגשית של היוצרים והיוצרות והן בסוג המבע הקולנועי האופייני לכל אחד ואחת מהם – אם בפורמט ובסגנון של המבע הקולנועי עצמו, ואם כמפגש עם סוגי מדיה אומנותיים נוספים כמו אומנות פלסטית, ריקוד, מוזיקה, סטנד אפ או תיאטרון בובות.
הבמאים והבמאיות ב"מגראונד זירו" הם לעיתים אוטודידקטיים, לעיתים בעלי ניסיון אומנותי משדות שכנים, ולעיתים בעלי השכלה רלוונטית אחרת שהאוניברסיטאות בעזה ידעו להציע
בדבריו על "מגראונד זירו – סיפורים מעזה", הוא מסביר: "אחד הרעיונות המרכזיים הוא להפוך את כל המִספרים האלה [של עזתים במלחמה] לשמות, לקולות, לבני אדם עם חלומות, לאנשים תמימים שלא מתעסקים רק במצב המלחמה. הם רוצים לעשות סרטים, הם רוצים לצייר, הם רוצים לרקוד, הם רוצים לעשות קולנוע, הם רוצים לעשות תיאטרון – בגלל שזה מי שאנחנו. מה שקורה היום בעזה זה לא אנחנו. זו לא הזהות שלנו, זו לא התרבות שלנו, זו לא ההיסטוריה שלנו".
החזון האומנותי של משהראווי התמזג עם המצאי בשטח היות שבעזה אין לימודי קולנוע (או ליותר דיוק לא היו – כי כעת ממילא הכול נמצא במצב אפס).
בניגוד לבמאים שנסקרו במאמרי "עזה בקולנוע: גרסת המציאות", שרובם ככולם יצאו מעזה וכך למדו קולנוע באופן מקצועי ואקדמי, הבמאים והבמאיות ב"מגראונד זירו" הם לעיתים אוטודידקטיים, לעיתים בעלי ניסיון אומנותי משדות שכנים, ולעיתים בעלי השכלה רלוונטית אחרת שהאוניברסיטאות בעזה ידעו להציע, כמו אומנות או עיתונות. כדאי מאוד להקשיב לקולות האלה, שכלל אינם נשמעים בישראל.
אחמד חסונה: בין חלום להישרדות
לאחמד חסונה (Ahmed Hassouna) תואר בעיתונאות מאוניברסיטת אל־אזהר בעזה שאחריו המשיך לבימוי דוקומנטרי, ועם הזמן לבימוי עלילתי (פיצ'רים). את הקריינות של סרטו הקצר "סליחה, קולנוע" ("Sorry, Cinema") הוא פותח בהגדרת זהותו: "אני אחמד חסונה מעזה, תמיד חלמתי להיות במאי".
בְּרקע של צילומים ארכיוניים מאחורי הקלעים המתעדים עבודת צוות מסורה בתנאים מינימליים, הוא ממשיך ומספר על סרטיו שבעבר פרצו את גבולות עזה הנצורה, ואילו הוא נשאר כלוא בתוכה.
ויזואלית, הסרט נפתח באביזר טכני שעם התפתחות הסרט הופך לסימבולי: "סלייט" שהַקשה בו מסמנת תחילת צילום סצנה בבימוי חסונה על סט של אחד מסרטיו. אולם כשהסלייט חוזר שוב מאוחר יותר לאחר סיפור הרקע, צליל ההקשה מתמזג בקול פיצוץ עז, ותמונת הסט נחתכת בחדות לתמונות מלחמה.
הסט המסודר מתחלף בערפל אפור המטשטש הכול, והפריים המאוכלס באחווה אנושית דינמית ויוצרת מתחלף בחסונה היושב לבדו בין החורבות, או עומד לבד בחלון שאינו משקיף לשום מקום.
"סלח לי קולנוע", נשמע קולו המקריין, "אני אשים את המצלמה בצד וארוץ עם כולם בין הבתים ההרוסים" – ריצה אחרי מזון, אחרי עצים להסקה ולבישול, אחרי מחסה ומקלט. לפיכך, כשהסלייט מופיע בפעם השלישית והאחרונה בסיום הסרט, הוא כבר אינו משמש את מעשה האומנות, אלא מוקרב למען ההישרדות היומיומית. הפער בין השימוש בו בתחילת הסרט לבין השימוש בו באמצעו ובסיומו ממחיש את התרסקות החלום.
אעתמאד ואשח: סיפור הופך לעדות
בדומה לסרטו של חסונה, גם סרטה של אעתמאד ואשח (Etimad Washah), במאית ורכזת פרויקטים ותיקה בתחום הקולנוע, מתחלק למעשה לשני חלקים – ל"לפני" ו"אחרי" או אם נרצה לתזה ואנטי־תזה. סרטה "טקסי ואניסה" ("Taxi Wanissa") מספר אומנם על דמות אחרת, בדויה, המייצגת את חיי היומיום בעזה שבמלחמה, אולם החלוקה לשניים משקפת למעשה את החוויה האישית שלה.
בפתיחת הסרט אדם קם בבוקר, מנשק את ארבעת ילדיו הישנים ומכסה אותם בקפידה בשמיכה. תמונה גנרית. אולם הילדים ישנים על מזרן על האדמה, בתוך אוהל, והיציאה לעבודה היא בהפשלת יריעת האוהל וגיחה כפופה אל חצר מאולתרת, מסומנת בענפי דקל יבשים ודלילים. העבודה עצמה היא נהיגה ב"טקסי" – עגלה הרתומה לאתון ואניסה.
הפעולה שמצהירה על החידלון הופכת למאבק בו, כאשר העדות העצמית הקולנועית-דוקומנטרית, תוך היחשפות אישית פשוטה וישירה, משמרת את מעשה האומנות ונותנת לו תוקף
כמו בסרטים רבים אחרים בפרויקט, גם כאן העגלה מפלסת את דרכה ברחובות חרבים עמוסי אנשים, על פני תורים ארוכים שמשתרכים בכל פינה. מדי פעם קופצים על העגלה נוסעים מזדמנים, מניחים לצידם ארגז, מיכל מים או סל, ועיניהם מופנות שוב ושוב אל השמיים, בצְפייה דרוכה. התמונה נחתכת לעיתים אל צילום מעל גבי העגלה, המעניק תחושה שאנחנו יושבים במקומו של הנהג או בין הנוסעים, וכמוהם מפנים מדי פעם מבט אל השמיים. ולפתע – מסך שחור.
הסרט נקטע ומתחלף. על המסך מופיעה אישה בחג'אב, שיערה מבצבץ מעט במעלה מצחה, עיניה העייפות מאופרות וקמטים עמוקים משני צידי פניה. במונח הלקוח מהתיאטרון נהוג לקרוא לכך "שבירת הקיר הרביעי", כאשר נעשית פנייה חזיתית ישירה אל המצלמה ואל הצופים.
בניסוח דומה לאחמד חסונה, גם האישה על המסך מציגה את עצמה כ"אעתמאד, במאית הסרט". ושוב כמו אצל חסונה, גם כאן יש להסביר את השבר שמונע מהקולנוע להימשך. "בזמן שצילמתי", אעתמאד מספרת לנו, "מחץ אותי אירוע טרגי. נודע לי על מותו של אחי נסים ושל ילדיו. […] אחרי הטרגדיה הבנתי שאני לא יכולה לסיים את הסיפור. אני יכולה לסיים אותו רק בעדות שלי". (על משמעותה הייחודית של עדות בקולנוע ניתן לקרוא כאן).
הניסיון לשלוט במציאות באמצעות סיפור קולנועי בדיוני נקטע בהכרה הטרגית שהמציאות אינה ניתנת לשליטה ובתחושה שכל מה שנותר הוא חידלון. אולם דווקא הפעולה שמצהירה על החידלון הופכת למאבק בו, כאשר העדות העצמית הקולנועית-דוקומנטרית, תוך היחשפות אישית פשוטה וישירה, משמרת את מעשה האומנות ונותנת לו תוקף. כי הינה, הוא מול עינינו.
השירה המשותפת, שבהמשך גולשת אל מעגל ילדים מחוץ לאוהל, מביעה גם את התרבות המאחדת, את תחושת הקהילה ואת הקשר העמוק למקום, לעזה
הנא אל־איווא: בחירה בתקווה
הרפלקסיביות הקולנועית, כלומר העיסוק הישיר בסרט כיצירה קולנועית, נוכח בדרכים שונות בסרטים רבים בפרויקט. מלבד מימוש חזונו המוצהר של משהראווי, העיסוק העצמי מתבקש היות שהיוצרים והיוצרות עסוקים באופן אותנטי באתגר של יצירת סרט תוך כדי מלחמה ואיום קיומי, ומשקפים זאת בסרטיהם.
דוגמה נוספת לכך, שונה ברוחה מהסרטים שכבר נסקרו, היא הסרט "לא" ("No") של הבמאית הנא אל־איווא (Hana Eleiwa), עיתונאית, מרצה ובעלת סוכנות לשירותי מדיה. את נקודת המוצא לסרטה היא מסבירה במהלכו כך: "אני מתנגדת לכל מה שקורה עכשיו. ב־7 באוקטובר אמרתי לעצמי: לא לא לא! […] אני דוחה ייאוש, תסכול וכיעור. כשהחלטתי לעשות סרט תוך כדי המלחמה, בחרתי אנשים כמוני. בחרתי אתכם".
"אתכם", כלומר קבוצת מוזיקאים, להקת Sol Band, שממשיכה לפעול בעיר האוהלים שהיא עכשיו עזה. אל־איווא מגיעה לבקרם ומבקשת מהם "שיר שמוקדש לאהבה ותקווה", וכשהם נענים היא מצטרפת לשירתם. כפי שהשיר מביע, התקווה לימים יפים יותר כרוכה במימוש החלומות האישיים כמו גם במימוש החלום הלאומי הפלסטיני.
השירה המשותפת, שבהמשך גולשת אל מעגל ילדים מחוץ לאוהל, מביעה גם את התרבות המאחדת, את תחושת הקהילה ואת הקשר העמוק למקום, לעזה, שאינם סותרים את הרצון להתרחק מ"ייאוש, תסכול וכיעור", אלא דווקא מחזקים אותו. אל־איווא מקפידה, בעיקר כשהיא מתמקדת באחרים, למקם אותם בפריימים שברקעם דמויות נוספות, ואלה מחזקות את תחושת הרקמה החברתית.
בסיום הסרט היא חוזרת על השאלה: "לְמה נאמר לא?" ומסכמת בתשובה: "לכל דבר שהורס אותנו".
הסרט שהילדים יוצרים מבוסס על פעולה של אימותיהם, שכתבו בהבלטה את שמות ילדיהן על איבריהם השונים כדי שניתן יהיה לזהותם אם ייהרגו בהפצצה
סטנד אפ קומדי, אנימציה, פיסול – ואף מילה על ישראל וחמאס
לצד הרפלקסיביות הקולנועית, החזון האומנותי שביסוד הפרויקט מתבטא בסרטים שמשתפים אומנויות נוספות. נידאל דאמו (Nidal Damo) משלב בין בימוי ומשחק בתיאטרון לעבודה סוציאלית בתחום בריאות הנפש.
בסרטו "הכול בסדר" (“Everything is Fine”), אומן סטנד אפ מתעקש לקיים הופעה מובטחת בנוסיראת (מקום הולדתו של דאמו) אף על פי שהחלל המיועד חרב זה עתה בהפצצה שהשאירה אחריה 200 הרוגים. ההופעה המאולתרת על החול בין האוהלים אינה נשמעת ב"סינק", אלא רק נצפית בליווי מוזיקה בפסקול, כמו כדי לומר את מה שהביעו גם סרטונים קודמים: שגם אם האומנות אינה מתגשמת באופן המתוכנן והמושלם, מה שחשוב הוא שהיא נשארת בחיים.
ב"עור רך" ("Soft Skin") של חמיס משהראווי (Khamis Masharawi), מעצב אומנותי במקצועו, קבוצת ילדים משתתפת בסדנת אנימציה המודרכת על ידי אומנים מקומיים (כנראה במסגרת פרויקט שמשהראווי שותף לו). הסרט שהילדים יוצרים מבוסס על פעולה של אימותיהם, שכתבו בהבלטה את שמות ילדיהן על איבריהם השונים כדי שניתן יהיה לזהותם אם ייהרגו בהפצצה.
אופן היצירה האנימטורי מהדהד את העיסוק מבשֵר האימה באיברי הילדים, היות שגם הדמויות המצוירות מוּנָעות באמצעות הפרדה בין איבריהן, הזזתם וצילומם (טכניקת cut-out). כך גם הקלוז אפ הקולנועי (צילום איבר מקרוב, למשל יד או פנים) והאקסטרים קלוז אפ (צילום פרט בתוך איבר, למשל אצבעות או עיניים) שמים את הדגש על מעשה היצירה שמחליף את האימה ועל החיים שנאבקים עם המוות.
קולה של רנין מספר על עבודות האומנות שהיו או שתוכננו ועכשיו אבדו עם האוניברסיטה שהופצצה או הסטודיו שנחרב, בעוד ידיה שולפות מתוך האבק וההריסות שרידים של ציורים ופסלים
ב"מחוץ למסגרת" (“Out of Frame”) של נדאא אבו חסנה (Neda'a Abu Hasna), שהיא עיתונאית ואשת מדיה בעלת תארים מאוניברסיטאות בעזה ובקרתגו, האומנית רנין א־זריעי (Ranin al Zeriei) חוזרת לסטודיו ההרוס שלה.
גם כאן שני זרמי תודעה פועלים זה בצד זה – של לפני ואחרי או של מה שהיה צריך להיות ומה שקיים בפועל – והצירוף של פסקול ותמונה ממלא תפקיד חשוב בהמחשת הדואליות. קולה של רנין מספר על עבודות האומנות שהיו או שתוכננו ועכשיו אבדו עם האוניברסיטה שהופצצה או הסטודיו שנחרב, בעוד ידיה שולפות מתוך האבק וההריסות שרידים של ציורים ופסלים. מדי פעם אנחנו רואים הבלחות של צילומי היצירות האלה מן העבר, כשהיו שלמות ובוהקות.
על פסל יונה מצופה פנינים לבנות היא אומרת: "היונה קוראת לשלום. אבל אין יותר שלום, ובכל מקרה אין כבר אפשרות לתרבות של שלום. השלום שיש לנו עכשיו הוא שלום רצחני".
תמונתה מפעם, לבושה כולה לבן כולל החג'אב המהודק על ראשה, זוהרת ומאופרת, מביטה בחיוך מלא סיפוק על פסלי היונים המוצגים בתערוכה (כנראה במהלך לימודיה במחלקה לאומנות באוניברסיטת אל־אקצא בעזה), לעומת דמותה עכשיו העטופה בבגד כהה ובחג'אב שחור, ידיה מאובקות ופניה חתומות, ממחישה את האובדן שאינו רק פיזי.
על רקע זה, הדגש בסרטים הוא כאמור על דבקות בחיים ובתקווה. וכאשר הדבקות הזו מתערערת, מגיעה האומנות כדי להישאר לעמוד
גם חלומות ההצלחה האומנותית של רנין, כמו של אחמד חסונה ושל המוזיקאים שצילמה הנא אל־איווא, נגוזו. בסיום הסרט המצלמה מתמקדת על תמונה מכוסת אבק שמישהו רשם בו: "עוד יש תקווה, רנין!" רנין מנקה בידה את האבק מהתמונה, מוחקת את הכתובת, ומאחוריהם מתגלה ציפור בין חורבות, אולי שוב יונה, כשהמסך הופך שחור והסרט מסתיים.
לא החמאס ולא ישראל מוזכרות בשמן בסרטים. אין בהם לא סצנות הקשורות לדת וכמעט שלא סצנות מהמלחמה עצמה, אלא התמקדות בתוצאותיה. אפשר לומר בזהירות שאם לא התנגדות, הרי מוצבת כאן אלטרנטיבה לרוח החמאס, ובוודאי לתרבות המלחמה. ישראל מתגלמת במוות המגיע מלמעלה, איום מתמיד שמומחש בזמזום הרחפנים הבלתי־פוסק שמלווה רבים מהסרטים ומבשר את המוות הנוסף שבדרך.
על רקע זה, הדגש בסרטים הוא כאמור על דבקות בחיים ובתקווה. וכאשר הדבקות הזו מתערערת, מגיעה האומנות כדי להישאר לעמוד. האם מבקשי החיים והתקווה מהצד העזתי, אנשי התרבות האלטרנטיבית, ימצאו מענה בצד הישראלי? והאם זה לא מאוחר מדי?
*ניתן לצפות ב־9 מתוך הסרטים הכלולים ב"מגראונד זירו" בקישורים לאירועים שהתקיימו באו"ם: כאן וכאן. כמו כן, ניתן למצוא סרטים בודדים מתוך הפרויקט בפלטפורמות שונות ברשת על ידי חיפוש שמם הספציפי (באנגלית או בערבית).
**תרגום הטקסטים מערבית נעשה על פי הכתוביות באנגלית בגוף הסרט.
