מה קורה כאשר ארגוני התנגדות מזוינת: חזבאללה, חמאס והמליציות השיעיות בעיראק, עוברים תהליך של ביות, פירוק חלקי של הנשק והשתלבות במבני המדינה?
שלושת המוקדים הללו, שנשקם הלא־ממלכתי הוצג כנשק התנגדות נגד כיבוש חיצוני והשפעה מערבית, ישראלית ואמריקאית, וגם נגד יריבים פנימיים כמו דאעש, מתמודדים כעת עם לחץ גובר, בין־לאומי ופנימי, לעבור למודל שבו "אין נשק מחוץ למדינה", ולהמיר כוח צבאי עצמאי בכוח פוליטי-מוסדי. סביב הציר הזה נפרסת תמונה אזורית חדשה: צמצום הדרגתי של כוחן הצבאי של שלוחות איראן בלבנון, בעזה ובעיראק, לצד ניסיון שלהן לשמר כוח פוליטי, כלכלי וסמלי, גם במחיר שחיקה מעשית של מודל ההתנגדות וערעור על חלק מהמיתוס שסביבו.
על הרקע הזה פורסמו לאחרונה ארבעה מאמרי דעה של כותבים ערבים, שכל אחד מהם ניגש לסוגיה מזווית אחרת. ארבעת הכותבים אינם שייכים לאותו מחנה פוליטי; אינם כותבים מאותה מדינה, ואינם מיועדים לאותו קהל, אך הם מתכנסים סביב ציר אחד: השחיקה של מודל "התנגדות חמושה" כמבנה ארוך טווח, והמעבר, מרצון או מחוסר ברירה, למודל של מדינה אחת, צבא אחד – גם במחיר של ויתור חלקי על מיתוס ההתנגדות.
התנגדות ונשק מחוץ למדינה
כידוע, מחנה ההתנגדות מתייחס לציר האזורי שאיראן מובילה, וכולל את חזבאללה, חמאס, הג’יהאד האסלאמי ומיליציות שיעיות שונות בעיראק ובסוריה. התנגדות היא השם שהציר מעניק למאבק המזוין נגד ישראל וארצות הברית, וחברותיו מתנגדות למדינות הערביות הנחשבות מתונות – כל אלו שמנהלות משא ומתן, נורמליזציה ושיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל.
בעקבות שינויים גאופוליטיים בעשורים האחרונים צמחו במדינות רבות באזור כוחות חמושים שאינם חלק רשמי מצבא המדינה, אבל מחזיקים לגיטימציה עממית, לרוב דתית או אידאולוגית. כך, חזבאללה בלבנון, חמאס בעזה והמיליציות העיראקיות שנולדו במאבק נגד דאעש מתוארים ככוחות שהחלו כהתנגדות, אך עם השנים הפכו לשחקנים מדינתיים למחצה: משתתפים בבחירות, יושבים בפרלמנטים, שותפים בקואליציות, ובמקביל מחזיקים זרוע צבאית נפרדת.
לפי ארבעת המאמרים, השלב הנוכחי הוא שלב שבו ההיגיון המקורי של התופעה נתון לערעור: אם דאעש כבר הובס, הגבולות מנוהלים בהבנות בין־לאומיות, ורוב החברה מבקשת יציבות, ההצדקה לנשק שאינו כפוף למדינה נעשית שברירית הרבה יותר.
ההתפכחות של המיליציות אינה תוצאה של חשבון נפש פנימי אלא תגובה למאזן כוחות חדש שכפתה ארצות הברית באמצעות לחצים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים
עיראק: בין דאעש למרד האזרחי
בזירה העיראקית, המאמרים מציירים תהליך כפול, שמעניין במיוחד את מי שעוקב מישראל אחרי "הזרוע העיראקית" של איראן. ביאר עקיקי, העיתונאי הלבנוני, וארנסט ח'ורי, העורך הראשי של עיתון אל־ערבי אל־ג'דיד שבו פורסמו שני המאמרים, מזכירים שהמיליציות השיעיות זכו ללגיטימציה דתית ברורה כשהאייתוללה עלי סיסתאני, שנחשב לסמכות הדתית הבכירה בעולם השיעי, פרסם פתווה שרואה במלחמה נגד דאעש – שהשתלט ב־2014 על חלקים נרחבים מעיראק – ג'יהאד, חובה עבור המוסלמים. אז המדינה עצמה הייתה חלשה, הצבא התפרק במוסול, והמיליציות מילאו חלל ביטחוני אמיתי.
ח’ורי מראה כיצד מתוך הרקע הזה צמחו "כוכבי המיליציות": דמויות כמו קייס אל־ח'זעלי, מנהיג עסאא'ב אהל אל־חק, חיידר אל־ע'ראוי, העומד בראש אנסאר אללה אל־אוּפִיַא, ושבל א־זיידי, מפקד כתאא'ב אל־אמאם עלי, שהפכו ממפקדי שדה לשחקנים פוליטיים מרכזיים, עם נציגות פרלמנטרית של כ־90 חברי פרלמנט המיוחסים לארגון הגג שמאגד בין היתר מיליציות שיעיות תחת השם "כוחות הגיוס העממי" (الحشد الشعبي) (PMF).
אותם מנהיגים הם אלה שפרסמו לאחרונה הצהרות פומביות על מחויבותם לרכז את הנשק בידי המדינה, והציגו את עצמם כמי שמבינים כי השלב הבא מחייב מעבר לנשק ממלכתי ולעבודה פוליטית.
העיתונאי העיראקי איוב סעד, שפרסם את מאמרו באתר דרג', מרחיב את התמונה ומראה שההצהרות האלה אינן מנותקות מהמציאות הפנימית: אותן מיליציות הפכו במשך השנים למדינה בתוך מדינה, עם גביית מיסים, שליטה במעברי גבול, מעורבות עמוקה בכלכלה המקומית ורשתות ביטחון מקבילות.
סעד מדגיש במיוחד שהנשק שהוצג כנשק ההתנגדות שימש גם לדיכוי של מחאות אוקטובר 2019: מאות צעירים בבגדד ובדרום נהרגו, נחטפו או נפצעו מירי לא בידי צבא זר אלא בידי אותן מיליציות שנולדו כנאמני המדינה. מכאן נולדה הדרישה העמוקה לנשק אחד בידי המדינה לא רק כסיסמה של אליטה פוליטית אלא כתנאי לחיים אפשריים עבור דור עיראקי חדש.
אם דעאש כבר הובס, הגבולות מנוהלים בהבנות בין־לאומיות, ורוב החברה מבקשת יציבות, ההצדקה לנשק שאינו כפוף למדינה נעשית שברירית הרבה יותר
במקביל לכך, המאמרים מדגישים שהמיליציות אינן בלוק אחיד. ח'ורי מתאר כיצד חלק מהן כמו מבקשות כעת להצטייר כמי שמבינות את כללי המשחק החדשים ומוכנות עקרונית למסירת נשקן למדינה.
לעומתן, כתאא'ב חזבאללה העיראקית וחראכת א־נג'באא' מסרבות לכל דיון בפירוק נשק, חוזרות על המנטרה שההתנגדות לכיבוש היא זכות לגיטימית, ומאשימות מי שתומך בסיסמה "נשק בידי המדינה בלבד" בכך שהוא ישראלי. אצלן, נשמר מודל חזבאללה-בלבנון: נשק עצמי כבסיס זהות וכפרויקט ארוך טווח, ולא כשלב זמני בדרך למדינה אחת.
סעד מוסיף שכדי להבין את המהלך הנוכחי – הצהרות על מסירת נשק, פנייה לפוליטיקה, דיבור אינטנסיבי על ריבונות המדינה – צריך להביט גם החוצה: ההתפכחות של המיליציות אינה תוצאה של חשבון נפש פנימי אלא תגובה למאזן כוחות חדש שכפתה ארצות הברית באמצעות לחצים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים. כשהמשך קיומו של נשק חוץ־מדינתי הופך מסמל עוצמה לנטל שמסכן את עצם הישרדותם, מערכת השיקולים של הארגונים הללו משתנה.
לכן, כאשר ראשי המיליציות מדברים עכשיו על נכונות להעביר את נשקם למדינה, סעד והעיתונאי עלי עזיז שואלים שאלה כפולה: האם מדובר בוויתור אמיתי על צבאות פרטיים, או בעיקר במשחק שמבטיח לא לפגוע באינטרסים אמריקאיים ובהסדרים אזוריים, תוך שמירה על המנגנון המיליציוני מאחורי הקלעים? ומה המשמעות המוסרית של פירוק נשק בלי הכרה באחריות לדיכוי של 2019 ובלי הקמת מנגנון חקירה ולקיחת אחריות?
עבור חלק מהכותבים, לא תיתכן עיראק חדשה רק על בסיס צבא אחד; היא זקוקה גם להכרה בכך שנשק ההתנגדות הופנה כלפי החברה עצמה, ושבלי תיקון העוול הזה יישאר פירוק הנשק חלקי, ואמון הציבור במדינה יישאר שבור.
לבנון: חזבאללה בין "התנגדות" להסתגלות לסטטוס קוו
לבנון היא הזירה שבה הדימוי הישראלי והדיון הערבי מתקרבים זה לזה. עקִיקי מדגיש שבהקשר העיראקי המודל הרצוי בעיני ושינגטון ובגדד הוא מודל של צבא אחד, גבול אחד, שבו אין מקום למיליציות השולטות על חלקים מהגבולות עם מדינות שכנות. על כן הוא מדגיש כי הניסיון להחיל מודל דומה בלבנון – פירוז הדרום עד הליטני, שימור נשק קל בלבד צפונית לו – אינו רק אינטרס ישראלי, אלא חלק מאותו דפוס: חיזוק המדינה על חשבון כוחות חוץ־מדינתיים.
הכותב מזכיר מודלים היסטוריים, כגון תנועת השחרור הלאומית באלג’יריה והמחתרת הצרפתית במלחמת העולם השנייה, שבהן לאחר סיום הכיבוש השתלבו תנועות התנגדות בצבא המדינה, והנשק החוץ־ממסדי נעלם או צומצם דרמטית. המסר לקורא הערבי הוא שהמודל של תנועת התנגדות נצחית אינו בר־קיימה: או שמשלבים, או שמפרקים, אחרת המדינה מתפוררת.
בהתאם לכך ושינגטון דוחפת לכך שחזבאללה יסיים את שליטתו הצבאית בדרום לבנון ויישאר לכל היותר שחקן פוליטי בתוך מדינה ריבונית. בתוך הסכמה נסתרת זו, עקיקי קורא את שורת ההצהרות על שלב ראשון של "מסירת נשק חזבאללה דרומית לליטני עד סוף דצמבר" כהתפתחות כמעט בלתי־נמנעת, ולא כקפריזה מקומית של ביירות או ירושלים.
המסר לקורא הערבי הוא שהמודל של תנועת התנגדות נצחית אינו בר־קיימה: או שמשלבים, או שמפרקים, אחרת המדינה מתפוררת
מאג'ד כיאלי לעומת זאת נכנס אל תוך השיח הפנימי של חזבאללה עצמו. בעיניו, נקודת המפנה היא ההצהרות של סגן מזכ"ל חזבאללה נעים קאסם, שנשמעות כקבלת הכללים החדשים: הסכמה לפירוז עד הליטני, ויתור על נשק כבד בקו המגע עם ישראל והישארות עם נשק קל בצפון לבנון, מקום שבו הנשק אינו מכוון ישירות לישראל אלא משמש בראש ובראשונה לשליטה בתוך החברה הלבנונית.
כיאלי מדגיש שהמנהיגות מנסה להציג זאת כטקטיקה חכמה במסגרת התנגדות ארוכת טווח, אבל בפועל מדובר במעבר מנשק שמוגדר כנשק התנגדות לנשק שמגן על השלטון של חזבאללה בתוך לבנון.
מנקודת המבט הזו, לבנון היא זירת מבחן למודל שעקיקי רואה בעיראק: מעבר הדרגתי ממרחב שבו ההתנגדות מכתיבה את כללי המשחק, למרחב שבו מדינה חלשה מנסה לחזור ולהיות הכתובת היחידה לנשק, גם אם היא נאלצת לשלב בתוכה את מי שהיו עד אתמול מיליציה.
שני המאמרים יחד מציעים זווית מורכבת יותר: חזבאללה הוא עדיין איום צבאי, אבל בו בזמן נלכד במעבר ממעמד של כוח התנגדות למעמד של שחקן שלטוני שנאלץ להתאים את עצמו ללחצים אמריקאיים, ישראליים ולבנוניים פנימיים, גם במחיר צמצום אמיתי של היכולת הצבאית בדרום.
עזה וחמאס: ממבול אל־אקצא למאבק על לגיטימציה
בזירה הפלסטינית, מאג'ד כיאלי מתמקד בהשלכות המלחמה בעזה על חמאס ועל האופן שבו היא מתמרנת כיום בין נאמנות לשיח ההתנגדות לבין ניסיון לשמר לעצמה מקום כגורם לגיטימי מול מדינות. הצהרות הפיוס וההתאמה לחזון הבין־לאומי לסיום המלחמה: נכונות להפסקת אש ארוכה (הודנה), קבלה עקרונית של פירוז הנשק הכבד בעזה והכרה בתפקיד אמריקאי בתיווך – מצביעות על שינוי עמוק בתפקיד של חמאס לא פחות מזה של חזבאללה.
כיאלי מדגיש את הסתירה בין השיח הפנימי-תעמולתי, שלפיו ישראל לא השיגה את מטרותיה, ההפסד של חמאס הוא רק טקטי, ואילו של ישראל הוא אסטרטגי, לבין המעשה בפועל: קבלה שקטה של מגבלות קשות על נשק, על תנועת הכוחות ועל מרחב הפעולה בעזה מתוך רצון להישאר גורם שלטוני כלשהו ברצועה.
הטקסט מדגיש גם את פנייתו של ח'אלד משעל לארה"ב בבקשה לראות בחמאס כוח לגיטימי ולהתייחס אליה בכבוד, כאילו ושינגטון היא מתווך ניטרלי ולא שותפה אסטרטגית של ישראל. הסתירות שכיאלי מצביע עליהן חושפות את המתח בין שיח ההתנגדות ושיח הריבונות: ארגון שמציג את עצמו כחלוץ המאבק המזוין נאלץ לבקש הכרה מהכוח העולמי שמגן על יריבו.
ארגונים שהציגו את עצמם כמשחררי אדמות ועמים, נראים יותר ויותר כאליטות חמושות המבקשות לעבור הסבה: פחות כוחות חמושים, יותר פרלמנט, משרדי ממשלה ועמדות מפתח
איראן: מה קורה לציר כשהזרועות מתעייפות?
בכל ארבעת המאמרים משורטטת ירידה הדרגתית ביכולת של איראן להפעיל את שלוחותיה הצבאיות כאמצעי לחץ אזורי, בין אם כלפי ישראל וארה"ב ובין אם בתוך מדינות כמו עיראק ולבנון עצמן.
סעד מביא גם הערכות, למשל של הכותב רסלי אל־מאלכי, שלפיהן פירוק המיליציות בעיראק, גם אם חלקי, עלול לפגוע קשות ביכולת של איראן לנהל את רשתות ההשפעה והעסקים שלה במדינה, ואולי אף לערער את מודל הפרוקסי שעליו המשטר נשען. בעיני חלק מהכותבים, עיראק הופכת למעבדה שבה ניתן להפעיל על טהראן לחץ רך, לא באמצעות פלישה ישירה אלא דרך ניתוק זרועותיה: פחות נשק למיליציות, יותר פוליטיקה פרלמנטרית, וצבא אחד.
במקביל לכך, כיאלי מדגיש שישראל לא השתנתה: בעיניו היא נותרה מדינה התיישבותית-קולוניאלית שממשיכה לנהל מלחמות, להרחיב את טווח שליטתה ולהכתיב סדר אזורי כוחני, גם כאשר מחנה ההתנגדות משנה את דפוסי הפעולה שלו. במילים אחרות, המערכת משתנה בעומק העולם הערבי, אבל כוח הכפייה הישראלי-אמריקאי נותר יציב.
האתיקה של נשק, מדינה וקורבנות אזרחיים
אחד הקווים המחברים החשובים בין ארבעת הטקסטים הוא דיון מוסרי פנימי סביב השימוש בנשק נגד אזרחי המדינות שעליהם הוא נועד להגן. סעד מדגיש שנשק המיליציות, שנועד לכאורה להגן על המדינה מפני דאעש וארה"ב, הופעל באוקטובר 2019 נגד מפגינים צעירים שדרשו מדינה נקייה משחיתות ומנשק בלתי־חוקי. מכאן הקריאה ל"נשק בידי המדינה" הופכת גם לקריאה לצדק: אין פירוק אמיתי בלי הכרה בחטאים והבאת האחראים לדין.
אצל כיאלִי, הטיעון דומה אך מופנה לחזבאללה ולחמאס: אם הארגונים מודים דה־פקטו שהם אינם מתכוונים להשתמש בנשק הקל שלהם נגד ישראל, אלא לשמור אותו כדי לשלוט בחברותיהם, המשמעות היא שהנשק הפך מאמצעי התנגדות לכלי לכפיית סדר פנימי על חשבון האוכלוסייה – הלבנונית והפלסטינית.
לסיכום, המערכת האזורית נעה, במידה רבה תחת לחץ ותיווך אמריקאיים ולעיתים גם בהשפעה עקיפה של ישראל, לכיוון שבו נשק שאינו חלק ממנגנוני המדינה נתפס כסטייה שיש להחזיר למסגרת.
הדבר נעשה אומנם בהדרגה ובשיח של ריבונות מדינתית ולא של כניעה גלויה מצד ארגוני ההתנגדות. ארגונים שהציגו את עצמם כמשחררי אדמות ועמים, נראים יותר ויותר כאליטות חמושות המבקשות לעבור הסבה: פחות כוחות חמושים, יותר פרלמנט, משרדי ממשלה ועמדות מפתח בממסד; פחות דגש על התנגדות מתמשכת ויותר על שליטה בחברות שבתוכן הם פועלים.
ישראל, בתוך הסיפור הזה, איננה עוד רק "האויב החיצוני" אלא גם כוח שמגדיר, יחד עם ארצות הברית ושחקנים בין־לאומיים נוספים, את תנאי המשחק החדשים: פירוז אזורים מסוימים, קביעת גבולות ברורים והעדפה חד־משמעית של צבאות ממלכתיים על פני מיליציות – תנאים שלכותבים הערבים נראה כי בלעדיהם אי־אפשר עוד לקיים לא מדינה מתפקדת ולא פרויקט התנגדות בר־קיימה.
