שגיאות טקטיות, עיוורון אסטרטגי: ביקורת פלסטינית על חמאס

"שקט, נלחמים" הייתה העמדה של שני הצדדים הנלחמים בשנתיים האחרונות. ממשלת ישראל וחמאס נאבקו בכל אמצעי שברשותם כדי להרחיק מעליהם ביקורת תחת הטענה כי בזמן מלחמה יש לצופף שורות ולהתייצב אל הדגל. הפרשן הפלסטיני מאג'ד כיאלי היה מאותם אלו שגם בזמן המלחמה סירבו להתיישר עם תעמולת חמאס.

כבר בזמן אמת, קרי בימים הראשונים שאחרי ה־7 באוקטובר, לא הסתנוור כיאלי מההצלחה המזהירה של חמאס בתחילת המלחמה, ומילא את מקום המוכיח בשער מפני הפורענות המתקרבת. כיאלי התריע על התגבשות תנאים שיאפשרו לישראל לשבור שיאי התעמרות בפלסטינים בעזה, בירושלים ובגדה, וכעשרה ימים מאוחר יותר, כשהתעצמו התקיפות הישראליות וכך גם פינוי האוכלוסייה, בישר על "נכבה חדשה לעם הפלסטיני".

בסדרת מאמרים שפרסם באתר אל־מג'לה באוקטובר האחרון, עם החתימה על הפסקת האש, אל־כיאלי מסכם את המלחמה ותובע מחמאס ומהתנועה הלאומית הפלסטינית כולה לערוך חשבון נפש. הביקורת המושחזת שלו, הוא מדגיש, אינה מיועדת לערער על עצם ההתנגדות. אדרבה, הוא שב ומדגיש את הלגיטימיות של התנגדות למציאות של כיבוש ועוול מתמשכים.

עם זאת, הוא מדגיש כי המאבק המזוין הוא רק אחד מבין מגוון של אסטרטגיות התנגדות, והן כולן חייבות להיות כפופות לאסטרטגיה פוליטית ברורה, אפשרית ובת־קיימה, שעניינה הוא הגנה על העם ולא גרירה שלו אל מלחמה אבודה מול מה שהוא מכנה "מכונת המלחמה הישראלית".

חמאס ביום שאחרי המלחמה על עזה

במאמרו הראשון הוא מסביר מדוע לא הייתה למבצע טופאן אל־אקצא אסטרטגיה כזו. אמת, הפעולה הראשונית של חמאס הייתה עוצמתית, אדירה ומפתיעה. היא הנחיתה על ישראל מהלומה ביטחונית, מודיעינית ומורלית שכמוה לא ידעה מאז הקמתה. ועדיין, היא בוצעה בתזמון רע ותחת נסיבות בין־לאומיות, אזוריות ומקומיות שפעלו לרעת הפלסטינים ככל שנמשכה המלחמה.

החשש של כיאלי התאמת במהרה. ישראל ניצלה את הפעולה ומינפה אותה לעיצוב מחודש של המזרח התיכון. שלושת החודשים האחרונים של 2024 סימנו את קריסת ציר ההתנגדות, והתקיפות באיראן ביוני האחרון שימשו כאקורד הסיום. הנעשה ברצועה פתח את התיאבון לישראל, כיאלי טוען. והינה כיום ישראל מצהירה קבל עם ועולם על כוונתה לכבוש מחדש את הגדה, ולהחיל עליה את ריבונותה.

סימני ההגמוניה הישראלית בגדה ניכרים היטב. השר בצלאל סמוטריץ' מנהל את הגדה כמושל הצבאי בפועל כאשר תחתיו פועלות מיליציות חמושות של מתנחלים. ירושלים מתרחבת מזרחה ומבתרת את צפון הגדה מדרומה.

בסופו של דבר, נקודת העיוורון הגדולה ביותר של חמאס, כיאלי טוען, היא ישראל והחברה הישראלית. חמאס הדגיש שוב ושוב את המשברים בישראל – הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים – ואת לחץ משפחות החטופים על הממשלה להפסיק את המלחמה. משברים אלה הם בגדר עובדות, אך חמאס לא השכיל להבין כי הציבור בכללותו רצה במלחמה. לא היה בכוחם ואולי אף בכוונתם של המחאות הציבוריות, ביקורת הקצונה הבכירה והאופוזיציה כדי לכפות על נתניהו להפסיק את המלחמה, אפילו לא לצורך הפסקת אש זמנית.

כיאלי סבור שחמאס שגה בהערכתו לגבי ישראל לכל אורך הדרך. לדבריו: "חמאס לא העריך נכונה את כוחה של ישראל ואת עוצמת החברה הישראלית, חברה שעומתה עם מלחמת קיום, והוכיחה נכונות לנהל מלחמה ארוכה, לשאת אבדות כבדות בנפש ובכלכלה, ואף להיגרר למלחמה אזורית". הפרשן הפלסטיני קורא היטב את הציבור הישראלי בקובעו כי חמאס אינו מבין את הפילוג הישראלי אשר "איננו קשור כלל למאבק נגד הפלסטינים, בניגוד למה שסבורים חלק מן המהמרים על משבריה הפנימיים".

המלחמה שינתה את ישראל לא פחות מאשר את הפלסטינים. מבחינה בין־לאומית, הפכה ישראל תלויה יותר מאי פעם בארצות הברית, אך בה בעת נעשתה חשופה, פגיעה ומבודדת יותר בעולם

קיצו של עידן פלסטיני ותחילתו של עידן יהודי־ישראלי

כיאלי מעריך שה־7 באוקטובר חותם את העידן הנוכחי בתנועה הלאומית הפלסטינית. עידן שהחל לשיטתו עם פעולת החבלה הראשונה של הפתח ב־1965, אשר סימנה את נקודת הפתיחה של המאבק הפלסטיני המזוין במתכונתו המוכרת כיום.

ההתנגדות במסגרת המאבק המזוין מילאה את ימיה לדידו של כיאלי. אם מלחמת אוקטובר 1973 סימנה את סופה של האופציה הצבאית במסגרת הסכסוך הערבי־ישראלי במישור המדינתי, הרי ש"טופאן אל־אקצא" והמלחמה בעזה – בפרט הפגיעה הקשה ביכולות חזבאללה בלבנון – מבשרים את קיצה של האופציה הצבאית במסגרת הסכסוך הלא־מדינתי או המיליציוני נגד ישראל.

זאת ועוד, המלחמה שינתה את ישראל לא פחות מאשר את הפלסטינים. מבחינה בין־לאומית, הפכה ישראל תלויה יותר מאי פעם בארצות הברית, אך בה בעת נעשתה חשופה, פגיעה ומבודדת יותר בעולם, אשר רואה אותה כקולוניאלית־התיישבותית, גזענית, דתית ופושעת נגד האנושות.

מבחינה פנימית, אופייה נוטה עתה לקוטב העליונות היהודית הגזענית והדתית על חשבון הקוטב הליברלי, דמוקרטי וחילוני. כיאלי סבור כי ישראל המתחדשת מעלה את המחיצות בינה לבין הקהילה הבין־לאומית ומתנתקת מסביבתה כמהלך אידאולוגי, ומגמה זו צפויה לטרפד כל יוזמה לשלום או לנורמליזציה עימה. במקביל לכך, חזון "ישראל הגדולה" הולך ולובש צורה, כפי שהודה לאחרונה ראש ממשלת ישראל בריאיון [הכוונה לריאיון עם שרון גל ב־i24]. ישראל החדשה, כיאלי מסכם, הפכה מ"מדינת מקלט ליהודי העולם, לנטל על יהודי התפוצות".

מה היו הישגי חמאס במלחמה – אם בכלל יש כאלו?

במאמר נוסף, כיאלי עובר לדון בהישגים של חמאס במלחמה. בפתיחת המאמר הביקורתי, הוא מהסה את הקולות שטוענים שאין לבקר את חמאס על פתיחת המלחמה בשל מלחמת ההשמדה שישראל מנהלת בעזה. על כך הוא משיב כי קולות אלו מתעלמים מעובדת היסוד כי "בעייתם של הפלסטינים אינה עודף ביקורת – אלא דווקא המחסור בה". לטענתו, התנועה הלאומית הפלסטינית צברה שישים שנות ותק של מאבק הכרוך בסבל, בקורבנות ובסיפורי גבורה אך עם מעט מאוד הישגים מוחשיים.

עובדה זו לבדה תובעת מהפלסטינים והוא בתוכם לערוך רוויזיה, ביקורת ובחינה מחודשת, מהלך שלא נעשה באופן משמעותי באף לא אחת מהזירות שבהן פעלה התנועה בשישים שנותיה.

ביקורתו נסובה על דרכי התנגדות ספציפיות, ובמקרה דנן על הבחירה הנואלת של חמאס לאמץ מודל צבאי שגוי של התמודדות ישירה מול ישראל בכלים צבאיים קונוונציונליים – צבא מול צבא, טק"ק מול טק"ק וכיוצ"ב. שגיאה אסונית אשר באה על חשבון מודל של מאבק ארוך טווח או מלחמת גרילה שהייתה שוחקת את הכיבוש הישראלי באיטיות אך בעקביות.

חמאס יצא למלחמה מבלי לבחון מראש את התוצאות, וחמור מכך על בסיס שורה של הערכות שגויות מיסודן. הראשונה, הערכת־יתר של יכולותיו והבנה לקויה של מאזן הכוחות. השנייה, הערכת חסר של הגיבוי האזורי והבין־לאומי שתיהנה ממנו ישראל; השלישית הייתה טמונה בהימור על אחדות הזירות ועל מעורבות מלאה של "ציר ההתנגדות".

אף לא אחת ממטרות חמאס התממשה. אדרבה, ישראל וממשלתה הימנית־דתית הקיצונית השתמשו במבצע של חמאס כאמתלה למימוש תוכניותיהן

ההערכה השגויה הרביעית נוגעת לגישה הפטליסטית של הארגון. כיאלי טוען כי חמאס האמין באמת ובתמים לאשליות הפטליסטיות שבדה מליבו שלפיהן ישראל "חלשה יותר מקורי עכביש", שקריסתה נמצאת מעבר לפינה, וכפי שהתנסח מוחמד דף בפתיחת המבצע – חמאס ציפה גם ל"התערבות המלאכים".

הביקורת על המלחמה, כיאלי מסביר, צריכה להיעשות בהלימה ליעדים שחמאס הציב לעצמו. יעדים אלו נוסחו על ידי דף בנאום ההכרזה על המבצע ב־7.10. מנאומו עולים יעדים אלה: סילוק הכיבוש מהגדה המערבית, שימת קץ להתנחלויות, הסרת המצור מעל רצועת עזה, בלימת ההפרות הישראליות בירושלים ובהר הבית, שחרור האסירים והפסקת הריסות הבתים.

אף לא אחת ממטרות אלו התממשה. אדרבה, ישראל וממשלתה הימנית־דתית הקיצונית השתמשו במבצע של חמאס כאמתלה למימוש תוכניותיהן להידוק שליטתן על כל המרחב שבין הירדן לים ואף מעבר לכך.
ברם, בתום שנתה הראשונה של המלחמה, הרחיבה ישראל את פעולותיה גם ללבנון, לסוריה ואף לאיראן. הכישלון התפשט מעזה לגדה, שם ישראל עושה כבשלה. המאחזים הלכו והתרבו, והמתנחלים ייסדו מיליציות חמושות. בירושלים אין כל שינוי בהפרות במסגד אל־אקצא, ואלו אף הלכו והתרבו.

כך התברר עד כמה הנהגת חמאס לוקה בהבנת מאזן הכוחות ובהכרה במציאות עליונותה של ישראל – בעוצמת האש, ביכולת ההרס, במודיעין, בטכנולוגיה ובניהול המשאבים. לכך יש להוסיף את התמיכה האמריקאית הבלתי־מסויגת שמבטיחה את ביטחונה ואת עליונותה האזורית של ישראל.

אילו חמאס היה יכול להציג את בידודה של ישראל כעדות לניצחון כלשהו, הרי שיוזמת עשרים הנקודות של טראמפ, אשר אושרה על ידי גורמים ערביים ובין־לאומיים וכך גם על ידי חמאס עצמו, הלבינה את ישראל מפשעי ההשמדה שביצעה.

כישלונות חמאס אינם מבטלים את העובדה שגם ישראל לא השיגה את יעדיה: חמאס לא יפורק מנשקו וממשיך לשלוט על חלק מהרצועה, והעזתים לא "היגרו מרצון"

קץ המאבק המזוין ללא קיצה של חמאס

כיאלי מסכם כי תחשיב האסונות שהמיט חמאס על הפלסטינים מוביל למסקנה כי את ההתנגדות צריך להוביל העם ולא הפלגים החמושים. אין טעם בהתנגדות חמושה כשזהו מאזן הכוחות – ללא תנאים אזוריים ובין־לאומיים נוחים וללא יכולת לתרגם את פעולותיה להישגים פוליטיים. אין ערך להתנגדות מזוינת אם היא מביאה לשחיקה של עמה ולערעור עצם קיומו על אדמתו. אין טעם בהתנגדות המפצלת את העם ואינה מאחדת אותו סביבה.

כישלונות חמאס אינם מבטלים את העובדה שגם ישראל לא השיגה את יעדיה: חמאס לא יפורק מנשקו, הוא נשאר שחקן חשוב בזירה הפלסטינית, וממשיך לשלוט על חלק מהרצועה, והעזתים לא "היגרו מרצון". אך אין בעובדות אלו כל הישג פלסטיני. לדאבונם של הפלסטינים, הישג בעת הזאת הוא בראש ובראשונה הישארות על הקרקע, ביטחון אישי ותנאי חיים ראויים.

ואולם חמאס, שטען עד כה שאין מקום לביקורת בזמן מלחמה, כעת עוסק בשכנוע עצמי כי מדובר בכלל בניצחון. גישה זו, כיאלי טוען, מזכירה את המשטרים הערביים אחרי תבוסת 1967, ומה שמאפשר אותה הוא ההישארות בשלטון, שהופכת למדד הצלחה בפני עצמו.

ההתפארות של חמאס בניצחון מלווה בהתהדרות על הנחלת תבוסה לישראל, אשר מאפיינת את הפרשנות הבינארית של חמאס לכל אירוע – ניצחון על ישראל פירושו הבסתה המוחלטת, וניצחון ישראלי על הפלסטינים דינו ככניעה של העם הפלסטיני כולו. הכרה בתבוסה צבאית אינה בושה, כיאלי חותם, אלא תנאי הכרחי לתקומה.

חמאס אחרי הפסקת האש

מאמרו האחרון נכתב בעיצומה של "הפסקת האש", שלדעת כיאלי ממחישה את כישלון הארגון. מאז ההכרזה על הפוגה, הרגה ישראל יותר ממאתיים פלסטינים בעזה בתוך שבועיים בטענה שהם פעילי חמאס וכתגובה להפרות חמאס ולעיכוב בהעברת שאר גופות החטופים.

חמאס מצידו, לאחר שאיבד את מירב יכולותיו הצבאיות ואת מקורות האספקה שלו, ממעט להגיב ומדגיש את מחויבותו להפסקת אש תוך נכונות מסוימת למסור חלק מהנשק ההתקפי שברשותו לצד סירוב להתפרק לחלוטין מנשקו הכבד ועמידה על כך שיוקם מנגנון שיאפשר לו לשמר את כוחו במשוואות הפוליטיות הפנימיות.

תנאי הפסקת האש שהתווה טראמפ אינם מותירים מקום רב לספק בעניין חמאס: פירוק חמאס מנשק ונטילת הניהול הפוליטי והאזרחי של הרצועה ממנו אל גוף בין־לאומי ואזורי, לפחות בתקופת מעבר. בתקופה זו המעברים אמורים להיפתח, תותר הכנסת סיוע הומניטרי, ויחל שיקום הרצועה. הצירוף של מדינות ערביות ומוסלמיות להסכם כערבות אינו מותיר לחמאס מרחב תמרון, כפי שהודה בעצמו ראש ממשלת קטר, הפטרון של חמאס, שהצהיר לאחרונה כי "חמאס וכל הפלגים ימסרו את נשקם וימסרו את רצועת עזה".

חמאס, שאישר את תוכנית טראמפ, מנסה כעת להתנער ממנה בדרכים שונות, למשל באמצעות ההבחנה בין פירוז מ"נשק התקפי" ל"נשק הגנתי", מבלי להודות ששני הסוגים לא הועילו במלחמה נגד ישראל

אין חולק כי תוכנית טראמפ מקפחת את הפלסטינים בבירור, אך כיאלי סבור שחמאס היה חייב להיערך גם לכך. התוכנית מתעלמת מהכיבוש, מעלימה עין ממלחמת ההשמדה, ואינה מבשרת דבר באשר ליום שאחרי. בה בעת, חמאס נראה מבולבל ונטול אסטרטגיה, כהרגלו. דבריו של בכיר חמאס ח'ליל אל־חיה שלפיהם ארגונו "לא יספק שום עילה לישראל לחדש את המלחמה", מסגירים זאת.

לטענת כיאלי, בכך חשף אל־חיה את הסתירות הפנימיות שבעמדת חמאס. ראשית, מאז תחילת המבצע ותגובתה העוצמתית של ישראל, הנהגת חמאס הצטדקה ללא הרף שישראל כלל אינה זקוקה לעילות לתקוף את הרצועה, ניסיון להסיר מעצמה אחריות לכך שהמבצע סיפק עילה לישראל לפתוח במלחמת השמדה אכזרית. שנית, חמאס, שאישר את תוכנית טראמפ, מנסה כעת להתנער ממנה בדרכים שונות, למשל באמצעות ההבחנה בין פירוז מ"נשק התקפי" ל"נשק הגנתי", מבלי להודות ששני הסוגים לא הועילו במלחמה נגד ישראל.

אל־חיה זורה חול בעיניים פלסטיניות כשהוא טוען שישראל אינה צריכה עילות, כיאלי תוקף. גם אם אפשר לטעון שישראל אינה זקוקה לעילה כדי להרוג, לעצור, להרוס בתים ולפגוע במקומות קדושים, הרי שלמטרות גרנדיוזיות יותר, כמו כיבוש, התפשטות טריטוריאלית ובייחוד יציאה למלחמת השמדה אכזרית – היא חייבת עילה שתעניק לה לגיטימציה פנימית ובין־לאומית.

מעבר לכך, רק כעת נזכר חמאס להשתמש בשיח של קונצנזוס ואחדות לאומית אחרי שתרם תרומה דרמטית לפיצול החברה הפלסטינית. ההצתה המאוחרת בקריאה לאחדות מסתיימת בכך שהפלסטינים אנוסים לקבל פתרונות אמריקאיים הדורשים מהם פירוק מנשק ורפורמה ארגונית ופוליטית, במקום שהיוזמות האלו היו מגיעות מצד הפלסטינים מתוך תחושת הכרח ואחריות אישית.