כמי שנולדה וגדלה בירושלים, הבחירה ללמוד באוניברסיטה העברית הייתה עבורי טבעית. ירושלים היא העיר שבה עוצבה זהותי, על מורכבותה הפוליטית והחברתית, וקיוויתי שהאוניברסיטה, כמוסד אקדמי מרכזי בעיר, תהיה מרחב המאפשר מפגש, למידה ושיח בין סטודנטים מרקעים שונים. עד פרוץ המלחמה, למרות המורכבות המאפיינת את החיים בעיר, הצלחתי למצוא את מקומי בקמפוס ולחוות אותו כמרחב המאפשר לימוד ודיון לצד תחושת שייכות.
כסטודנטית פלסטינית ירושלמית, ערבייה ומוסלמית, החזרה שלי לקמפוס לאחר אירועי ה־7 באוקטובר לא הייתה פשוטה. הגעתי עם תחושה כבדה בלב ועם שאלות רבות לגבי מקומי במרחב האוניברסיטאי. המיילים שנשלחו מרקטור האוניברסיטה העברית בשבוע הראשון לאחר האירועים לא התייחסו כלל לסטודנטים הערבים; הביעו תמיכה בסטודנטים הישראלים בלבד, והוקיעו כל ביקורת על המדיניות הישראלית או ביטוי של זהות פלסטינית.
תחושתי הייתה כי איני נכללת בקהילה האקדמית באופן שווה, וכי עליי להמעיט בביטוי זהותי כדי להימנע מחשיפה או מביקורת. תחושה זו הייתה מורכבת במיוחד עבורי כסטודנטית למדעי המדינה – תחום לימוד שבו סוגיות פוליטיות וזהותיות נוכחות באופן מרכזי ולעיתים רגיש.
בעקבות המצב הביטחוני ודחיית פתיחת הסמסטר עד סוף חודש דצמבר, מצאתי את עצמי נעה בין פחד לבין תחושת שייכות, בין מתח פנימי סביב הזהות שלי לבין תחושות של עצב ודאגה כלפי אזרחים חפים מפשע וקורבנות המלחמה.
בתוך מציאות מורכבת זו נפתח קורס "הגג הירוק: יצירת מרחב מכיל בזמן מלחמה" עוד בטרם החלה שנת הלימודים באופן רשמי. החלטתי להצטרף לקורס מתוך רצון לנסות ולהשיב לעצמי תחושה של שייכות לקמפוס, להתמודד עם החשש שחוויתי ולבחון מחדש את האפשרות לחיים משותפים של סטודנטים פלסטינים וישראלים במרחב האוניברסיטאי. ההחלטה להשתתף בקורס בתקופה כה מורכבת ולא־יציבה לא הייתה מובנת מאליה עבורי, אך בדיעבד הייתה משמעותית.
נוכחות סטודנטים הנושאים נשק ושינוי היחס מצד חלק מהסטודנטים העמיקו את תחושת הזרות והאי־שייכות, והדגישו את הפער בין אידיאל האקדמיה כמרחב פתוח לבין החוויה בפועל בתקופה של קונפליקט
אף על פי שהקורס היה קצר יחסית וכלל חמישה מפגשים אינטנסיביים, הייתה לו השפעה חיובית על תחושת השייכות שלי למרחב האוניברסיטאי. הקורס נוצר מתוך הכרה בכך שהמפגש בין סטודנטיות וסטודנטים יהודים וערבים בתקופה של מתיחות פוליטית וחברתית חריפה עלול לעורר חששות רבים. מתוך כך, יזמו מרצים וסטודנטים מסגרת לימודית ומעשית שמטרתה לאפשר שהייה, למידה ועשייה משותפות בתוך סביבה מכילה ובטוחה יותר.
הקורס ביקש ליצור מרחב שבו ניתן להיפגש, לשוחח ולפעול יחד גם בתקופה המאופיינת בחוסר ודאות ובקיטוב עמוק.
האוניברסיטה כמרחב לדיון וזהות
הקורס היה עבורי מרחב בטוח לשיח בין סטודנטים ערבים ויהודים דווקא בתקופה של מתיחות וחוסר ודאות. המפגש והעבודה המשותפת על יצירת גג ירוק סימלו עבורי אפשרות לקיום משותף שאינו מבוסס רק על קיטוב פוליטי אלא גם על אחריות משותפת למרחב. הקורס הזכיר לי כי האוניברסיטה אמורה להיות מרחב בטוח לדיון פתוח, המאפשר ביטוי של זהויות שונות לצד הקשבה הדדית.
עם פתיחת הסמסטר, הפער בין תחושת הביטחון שנוצרה במסגרת הקורס לבין האווירה הכללית בקמפוס נעשה בולט. מכתבי ההנהלה והשיח הציבורי תרמו ליצירת אקלים שבו סטודנטים פלסטינים חשו כי כל אמירה עלולה להתפרש באופן פוליטי ולהוביל להשלכות משמעתיות, מה שחיזק את הפחד מפני תיוג כ"תומכת טרור". נוכחות סטודנטים הנושאים נשק ושינוי היחס מצד חלק מהסטודנטים העמיקו את תחושת הזרות והאי־שייכות, והדגישו את הפער בין אידיאל האקדמיה כמרחב פתוח לבין החוויה בפועל בתקופה של קונפליקט.
אני מאמינה כי האוניברסיטה אינה רק מקום ללימודים פורמליים, אלא גם מרחב שבו מתעצבת זהות פוליטית וחברתית. במיוחד בתחומים כמו מדעי המדינה, קיים מקום מרכזי לדיון פתוח בסוגיות של פוליטיקה, לאום ודת. תפקידה של האוניברסיטה הוא לאפשר חשיבה ביקורתית ולעודד פלורליזם של דעות, אך מתח מתעורר כאשר זהות לאומית הופכת בעצמה לנושא טעון בתוך הדיון האקדמי.
מאז אירועי ה־7 באוקטובר, גברה אצלי תחושת הרגישות הפוליטית והמודעות לאופן שבו אמירות עלולות להתפרש. פעמים רבות מצאתי את עצמי נזהרת יותר לפני הבעת דעה, בין אם בשיחה בכיתה ובין אם בכתיבה ברשתות החברתיות.
החשש מפירוש שגוי של עמדות הומניטריות, לצד תחושת אחריות לייצג זהות קולקטיבית, הובילו לעיתים להפעלת צנזורה עצמית (self-censorship). במצב כזה, חופש הביטוי האקדמי אינו מוגבל בהכרח באופן פורמלי, אך מצטמצם בפועל בשל תחושת פגיעות והצורך להימנע מעימותים או מתגובות פוגעניות.
חלקים באוכלוסייה היהודית בקמפוס מביעים נכונות לקבל את הסטודנטיות והסטודנטים הפלסטינים כל עוד הם מצמצמים את ביטויי זהותם הפלסטינית, ובכלל זה את תחושת ההזדהות עם תושבי עזה
חוויה אישית: טענו שאני "תומכת בטרור"
כצעד לחזרה לשגרה באוניברסיטה ולחזרה לימודים, החלה תקופת הבחירות לראש האגודה בחוג למדעי המדינה, ועימה גם בלבול, דיונים וויכוחים בקבוצת הוואטסאפ של הסטודנטים. רוב הסטודנטים התנגדו לאחד המועמדים (שבסופו של דבר נבחר), בין היתר משום שהוא פעיל בתנועת עומדים ביחד – "תנועה יהודית-ערבית הנאבקת למען שלום, שוויון וצדק חברתי". אחת ממטרותיו במסגרת פעילותו בתנועה הייתה לקדם יוזמות לצמצום נשיאת נשק בקמפוס.
במהלך הדיונים נכתבה האמירה: "אני מוכן לעשות כל מטלה לימודית כדי למנוע מתומכי טרור להיבחר".
כאשר התנגדתי לטענה זו מתוך תחושת פגיעה ומהחשש כי עצם התמיכה בסטודנטים פלסטינים מתפרשת כתמיכה בטרור, נתקלתי בתגובות חריפות מצד סטודנטים רבים. במסגרת התגובות נשלף פוסט תפילה (דועא'א دعاء) שפרסמתי בעמוד הפייסבוק שלי בשנת 2021, אשר עסק באמפתיה לאנשים חפים מפשע בעזה, והוצג כהוכחה לכך שאני "תומכת בטרור". חלק מהסטודנטים אף כתבו כי אינם מעוניינים ללמוד איתי וכי הנושא הועבר לגורמים הרלוונטיים.
אני סבורה כי זהו אחד ההיבטים המרכזיים בהקשר זה: חלקים באוכלוסייה היהודית בקמפוס, הן בקרב הסגל והן בקרב הסטודנטים, מביעים נכונות לקבל את הסטודנטיות והסטודנטים הפלסטינים כל עוד הם מצמצמים את ביטויי זהותם הפלסטינית, ובכלל זה את תחושת ההזדהות עם תושבי עזה כחלק מהשתייכות זו. במילים אחרות, הקבלה מתאפשרת לעיתים בתנאים מסוימים, אשר בפועל מציבים ציפייה לטשטוש או להשמטה של מרכיבים משמעותיים בזהות האישית והקולקטיבית.
מצב זה יוצר מתח בין הרצון להשתלב במרחב האקדמי לבין הצורך לשמור על שלמות הזהות ועל האפשרות לבטא הזדהות אנושית באופן לגיטימי.
עבורי זה היה רגע שבו הבנתי עד כמה הזהות שלי כסטודנטית פלסטינית עלולה להתפרש באופן פוליטי גם כאשר כוונתי הייתה לבטא עמדה אנושית או מורכבת יותר
ברגע זה חשתי פחד רב – לא משום שראיתי בדבריהם טענה מוצדקת או משום שאינני מאמינה בזכות להביע אמפתיה כלפי אוכלוסיות אזרחיות מוחלשות בעזה, אלא מתוך חשש ממשי לפגיעה בלימודיי, במיוחד בשנה האחרונה לתואר. חזרתי לתחושת מתח פנימי בין תחושת השייכות שלי כסטודנטית במרחב האקדמי לבין זהותי הפלסטינית הירושלמית וההזדהות האנושית שלי עם אזרחים הנפגעים מהמלחמה.
מתח זה חיזק אצלי את תחושת האי-שייכות למרחב האוניברסיטאי. באותו רגע, האמירות בדבר חיים משותפים בקמפוס בין סטודנטים ערבים ויהודים נראו לי רחוקות מהמציאות שחוויתי בפועל.
הקושי בחוויה זו לא נבע רק מהתגובה עצמה, אלא מהמשמעות הרחבה יותר של התיוג המיידי והחד־משמעי כ"תומכת בטרור". עבורי זה היה רגע שבו הבנתי עד כמה הזהות שלי כסטודנטית פלסטינית עלולה להתפרש באופן פוליטי גם כאשר כוונתי הייתה לבטא עמדה אנושית או מורכבת יותר. התחושה הייתה כי אין מרחב לניואנסים כאשר לפני כל השתתפות בדיון עולה הצורך לשקול לא רק מה אני חושבת, אלא גם כיצד דבריי עלולים להתפרש, ומה המחיר החברתי או האקדמי האפשרי לכך.
מצב זה מדגיש פער בין סטודנטים מקבוצות שונות בתחושת החופש להביע עמדה. בשעה שחלק מהסטודנטים היהודים חשים כי באפשרותם להביע עמדות פוליטיות באופן ישיר וללא חשש מהשלכות, סטודנטים פלסטינים נדרשים פעמים רבות לשקול בזהירות את אופן ניסוח דבריהם, במיוחד כאשר מדובר בעמדות הנתפסות כרגישות. פער זה יוצר תחושה של חוסר שוויון במרחב שאמור להתבסס על חופש ביטוי ועל דיון פתוח.
לעיתים נדמה כי חוסר השוויון אינו גלוי לעיני כלל הסטודנטים, ויש הרואים באקדמיה מרחב שוויוני לחלוטין, מבלי להכיר במנגנוני הצנזורה העצמית שחלק מהסטודנטים מפעילים מתוך חשש מתגובות או מתיוג. כך נוצרת מציאות שבה גבולות השיח אינם אחידים, וחופש הביטוי נחווה באופן שונה בהתאם לזהות ולהקשר הפוליטיים.
עצם האפשרות להיות מזוהה באופן פומבי עם תווית כה חמורה, לצד המכתבים ששיגרה ההנהלה בתחילת המלחמה שאיימו בצעדים משמעתיים נגד כל מי שיתגלה כתומך טרור, משפיעים על תחושת הביטחון
במובן זה, החוויה האישית משקפת אקלים רחב יותר שבו חלק מהסטודנטים הפלסטינים חווים צמצום בתחושת הביטחון והחופש האקדמי, ולעיתים נאלצים להפעיל צנזורה עצמית או להימנע מהשתתפות בדיונים רגישים מחשש לתיוג או לעימות. השפעה זו אינה רגעית בלבד, אלא גם פסיכולוגית ומחשבתית, שכן היא מעצבת את תחושת השייכות למרחב האוניברסיטאי ואת המידה שבה ניתן להרגיש בו בנוח כבני אדם וכסטודנטים בעלי קול לגיטימי.
חשוב לי להבהיר כי מעבר לחוויה עצמה, לא ננקטו נגדי צעדים פורמליים ולא נגרם לי נזק ישיר ברמה האקדמית בעקבות הטענה שהופנתה כלפיי. לא הוטלו סנקציות, לא נפתח הליך משמעתי, ולא נפגעה יכולתי להמשיך להשתתף בלימודים באופן תקין.
עם זאת, עצם העלאת ההאשמה והתיוג שנלווה אליה יצרו תחושת אי־נוחות וזהירות מוגברת בהתייחס להשתתפות בדיונים בעלי אופי פוליטי או ערכי. כלומר, גם כאשר לא היו השלכות רשמיות, עצם האפשרות להיות מזוהה באופן פומבי עם תווית כה חמורה, לצד המכתבים ששיגרה ההנהלה בתחילת המלחמה שאיימו בצעדים משמעתיים נגד כל מי שיתגלה כתומך טרור, משפיעים על תחושת הביטחון ועל המידה שבה ניתן להביע עמדה באופן חופשי.
במובן זה, ההשפעה הייתה בעיקר פנימית – ברמה הפסיכולוגית והמחשבתית – ולאו דווקא חיצונית או מוסדית.
קולות של סולידריות ותמיכה בתוך מציאות מורכבת
לצד הקשיים והתחושות המורכבות, חשוב לציין כי המציאות בקמפוס אינה אחידה, ויש גם קולות ועמדות המבטאים גישה אנושית, רגישה ותומכת.
כאשר פניתי למרצים ולמרצות בנושא, נתקלתי בהקשבה וברצון להבין את מורכבות המצב ולעיתים אף בנכונות לסייע ולחזק את תחושת הביטחון בתוך המרחב האקדמי. כמו כן, תנועת עומדים ביחד פועלת לקידום שיח משותף וערכים של שוויון וסולידריות, ועבור חלק מהסטודנטים היא מסגרת המאפשרת תחושת תמיכה והכרה באנושיות המשותפת, גם בתקופות של מתיחות פוליטית חריפה.
גם במסגרת קורס הגג הירוק, רוב הסטודנטים והסטודנטיות הפגינו פתיחות ונכונות לעבוד יחד סביב מטרה משותפת, באופן שאִפשר מפגש פחות מתוח ויותר מבוסס על שיתוף פעולה.
חוויות אלו מדגישות כי לצד תחושות של חשש או צמצום מרחב הביטוי, קיימים גם מאמצים ממשיים ליצור סביבה מכילה יותר. הן מזכירות כי גם בתוך מציאות מורכבת ניתן למצוא אפשרות לשותפות אנושית המבוססת על כבוד הדדי, הקשבה והכרה בריבוי קולות ונקודות מבט.
שמירה על חופש הביטוי במציאות של שברים ומלחמות
לנוכח המציאות המורכבת שנוצרה מאז ה־7 באוקטובר, מתחדדת חשיבותו של המרחב האקדמי כמקום המאפשר חשיבה ביקורתית, ביטוי חופשי ומפגש בין נקודות מבט שונות. ההכרה במורכבות המציאות אינה מחייבת ויתור על עמדות, אלא מאפשרת קיום שיח שאינו מצמצם זהויות או חוויות לכדי הגדרות חד־ממדיות.
כדי שהאוניברסיטה תוכל למלא את תפקידה כמרחב של למידה, דיון והתפתחות אינטלקטואלית, יש צורך ביצירת תנאים המאפשרים לסטודנטיות ולסטודנטים להביע מחשבות ורגשות ללא חשש מתיוג או מתקיפה.
דווקא בתקופות של קיטוב ומתיחות, האפשרות לקיים שיח אנושי המבוסס על הקשבה, כבוד הדדי והכרה בריבוי נקודות מבט, היא תנאי מרכזי לשמירה על מרחב אקדמי פתוח. מרחב כזה אינו מבטל מחלוקות, אלא מאפשר קיום משותף גם בתוך אי־הסכמה, תוך שמירה על כבודם ועל ביטחונם של כל הלומדות והלומדים.
