לא ערפל ולא קרב: עזה בין הכחשה להכרה

לאחר שעסק במשך מרבית הקריירה שלו בחקר פשיעה וכליאה, הסוציולוג המנוח סטנלי כהן הקדיש את הפרויקט האינטלקטואלי האחרון שלו לתופעת ההכחשה. ספרו “States of Denial: Knowing about Atrocities and Suffering” עסק בשאלה כיצד בני אדם יכולים לחיות כשלצידם מתרחשות זוועות בקנה מידה עצום ובכל זאת לא להכיר בקיומן.

נקודת המוצא של כהן הייתה שהכחשה היא מצב תודעתי, נפשי או תרבותי מעורפל, שבו אנחנו ״יודעים ולא יודעים״ דברים מסוימים. כהן, שתהה כיצד אפשר בכלל ״להסתיר משהו מעצמנו״, הכיר בכך שבני אדם מצליחים פעם אחר פעם במשימה הזו – לא רק מבצעי הפשעים אלא לעיתים גם הקורבנות, שאינם מאמינים שגורלם נגזר.

בהמשך לתהייה שלו, פיתח כהן מודל שלפיו חברות אנושיות מסבירות לעצמן מצבים של סבל עמוק והמוני על ידי שלושה סוגים של הכחשה: ישירה (זה לא קרה), פרשנית (קרה דבר מה, אבל הוא פחות חמור ממה שנדמה) ומשתמעת (קרה דבר מה, אבל המשמעויות או ההשלכות שלו שונות מהמיוחס לו). במציאות כמובן, שלושת סוגי ההכחשה הללו שלובים זה בזה.

מטרה אחת היא נקמה, בעוד עבור הימין הקיצוני המטרה היא כיבוש, גירוש והתיישבות. שתי המטרות הללו מלמדות שהטענה כי תכליתן של ההפצצות בעזה היא צבאית היא הכחשה משתמעת

ייתכן שמה שמקנה את הרושם של שיח הכחשה ציוני או ישראלי עמוק ויציב במיוחד הוא משך הזמן הארוך שבו התנועה הציונית שרויה במלחמה עם סביבתה – מסוף המאה ה־19 ועד ימינו.

על הקשר בין זמן למחיקה מלמדות פעולות ההסתרה של מדינת ישראל בארכיונים בשני העשורים האחרונים. בשנות השמונים והתשעים, החלו היסטוריונים ישראלים בתהליך מבורך של חשיפה וחשבון נפש מעמיק יותר של הנכבה, האסון הפלסטיני שעל יסודו קמה מדינת ישראל. מאז ראשית שנות האלפיים החלה ריאקציה ממסדית, כאשר משרד הביטחון הישראלי שלח מומחים לחזור ולנכש מסמכים ״מרשיעים״ מתוך עשרות ארכיונים (בקיבוצים, בספריות, במשרדי ממשלה) ולאחסן אותם שוב למשך זמן בלתי־ידוע.

כאשר העיתונאית הגר שיזף עימתה את הממונה על הביטחון במשרד הביטחון יחיאל חורב עם העובדה שהוא מאתר את המסמכים המרשיעים בארכיונים לפי הערות שוליים שהוא מוצא בספרי ״ההיסטוריוגרפיה החדשה״, כלומר מוחק את מה שממילא כבר נחשף ויצא לאור, השיב לה חורב: ״גם אם מישהו כתב שהסוס שחור, אם הוא לא מחוץ לאורווה, אי־אפשר להוכיח שהוא באמת שחור״.

סטטיסטיקה ופנטזיה

חיסיון מחדש ואולי השמדה של מסמכי ארכיון לאחר שכבר נחשפו, הם מקרים של ״הכחשה ישירה״ לפי המודל של סטנלי כהן. רוב ההכחשות בשיח הישראלי מתוחכמות מזו ונעות בין הפרשנות להשלכה.

לאחרונה הסביר עורך הדין אלון ספיר באתר הפורום לחשיבה אזורית כי אמצעי ההרג העיקרי של ישראל בעזה, קרי ״הפללה״ של מטרה מבחינת החוק הבין־לאומי (כלומר מזוהה עם חמאס), מבוסס על שיטת מדידה חדשה שהוא מכנה ״מידתיות סטטיסטית״. צה״ל פוגע במטרה מתוך הנחה שייהרגו אזרחים, אך הנחה זו אינה מתבססת על בדיקה של ממש (למשל באמצעות תצפית), אלא על חישובים כלליים המבוססים על אומדנים לגבי צפיפות האוכלוסייה בעזה. כך רוב ההרוגים בהפצצות הללו היו ״נזק אגבי״.

כאשר אנו מתוודעים לדבריהם של קצינים בכירים לשעבר כמו הרצי הלוי, שאמר לאשתו בשבעה באוקטובר שעזה תיחרב, או ראש אמ״ן לשעבר אהרון חליווה, שהסביר שחמישים אלף פלסטינים מתים בעזה הם תגובה ״הכרחית ונדרשת לדורות הבאים״, מתברר שגם המטרות הלגיטימיות לכאורה היו תירוץ לזריעת הרס. המטרות האסטרטגיות אינן בהכרח אחידות. מטרה אחת, כמו שמסבירים הלוי וחליווה, היא נקמה, בעוד עבור הימין הקיצוני המטרה היא כיבוש, גירוש והתיישבות. שתי המטרות הללו מלמדות שהטענה כי תכליתן של ההפצצות בעזה היא צבאית (פגיעה באנשי חמאס) היא הכחשה משתמעת.

אף על פי שישראל חוסמת את כניסתם של עיתונאים זרים לשטח, ואף על פי שישראל הרגה מעל מאתיים עיתונאים עזתים בשנתיים האחרונות, עזה היא כנראה רצח העם המתועד בהיסטוריה

בת־לווייתה של ההכחשה היא הפנטזיה. מושג פנטסטי אחד שחזר לשימוש מאז השבעה באוקטובר הוא ״הגירה מרצון״, שרומז שאולי יום אחד ינחתו יש מאין אלפי מטוסים ברצועת עזה ועליהם יעלו מיליוני עזתים שמחים בחלקם, כדי להתחיל חיים חדשים בסומלילנד או בדרום סודאן.

בשעה שבה עזתים נדחקים באיומי נשק למחנות ריכוז, מטפחי האשליה הזו טוענים שישראל מציעה אלטרנטיבה הומנית, אולם אחרים (חמאס, העולם הצבוע, מדינות ערב, העזתים עצמם) תוקעים מקלות בגלגלים. הקמת מחנות הריכוז הייתה בלתי־נמנעת אם כן: הפלסטינים קיבלו הצעה, אבל שוב לא החמיצו הזדמנות להחמיץ את ההזדמנות.

האשליה של עידוד ״ההגירה מרצון״ היא חלק מתוכניות מדיניוֹת שישראל וארצות הברית מחליפות ביניהן בשנתיים האחרונות. עמיתנו אליצור גלוק קרא לאחרונה בשתיים מהתוכניות הללו וזיהה את התמורה שחלה בהן מממשל ביידן עד ממשל טראמפ.

הקריאה הצמודה מגלה שהתוכנית הראשונה מגדירה את עזה כחלק מברית הגנה אזורית או מציר ״מתון״ אנטי־איראני שכדי להצטרף אליו יעברו העזתים ״דה־רדיקליזציה״. התוכנית החדשה כבר זונחת את הפנטזיה הממלכתית שרווחה בעידן ביידן, ועוברת אחר כבוד למישור הכלכלי החביב על הממשל הנוכחי. העזתים כבר לא יעברו דה־רדיקליזציה אלא יעזבו ברצון תמורת מלוא החופן ביטקוין.

גלוק מציע שהטעם בלמידה מעמיקה של תעמולה מהסוג הזה הוא הבנה של ישראל ושל בעלות בריתה: ״העובדה שתוכניות כאלו מייצרות ׳עולם מראה׳ מלמדת בין השאר גם על הכוונות של ישראל במציאות – גם אם יש לקרוא בין השורות״.

שפע של אינפורמציה

ייתכן שאחד הדברים שמחזקים את חומת ההכחשה מול רצח העם בעזה, הוא דווקא שפע המידע הזורם מהמובלעת הנצורה. אף על פי שישראל חוסמת את כניסתם של עיתונאים זרים לשטח, ואף על פי שישראל הרגה מעל מאתיים עיתונאים עזתים בשנתיים האחרונות, עזה היא כנראה רצח העם המתועד בהיסטוריה. השילוב של החשיבות הסמלית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעולם עם המידע הזורם ברשתות החברתיות ודרך הסמארטפונים, הופך את הנעשה בעזה לשקוף יותר מאי פעם.

במהלך השנתיים האחרונות הבאנו כמה מהקולות האלה, למשל בריאיון עם לילא, עזתית צעירה שלמדה עברית בכוחות עצמה ומספרת על החיים כעקורה ברצועה. לאחרונה תרגמנו והפצנו, בהסכמה, סרטון של היוצר העזתי העצמאי אנוואר נימר המתעד את שגרת יומו כאשר הוא מסכן את חייו בנסותו להשיג אוכל בנקודות החלוקה של הקרן ההומניטרית לעזה.

ביוטיוב אפשר גם לצפות בסרטונים של רנא מוחמד, אם למשפחה עזתית שחיה זה כשנה וחצי באוהל. מוחמד מתעדת ניסיונות לנקות את האוהל ולבשל עדשים (המאכל הנפוץ) על מדורות מחומרי בעירה מזדמנים. הערוץ פופולרי ויש לו כ־250 אלף עוקבים, ונראה שהוא משמש גם אפיק להישרדות כלכלית של המשפחה.

אפשר גם לצפות בחינוך המוזיקלי שעדיין מתרחש בדרך פלא בקונסרבטוריון על שם אדוארד סעיד, שתלמידיו מתעקשים לבוא ולנגן באוהל בצל ההפצצות והרעב. באחד הקטעים הם שרים על בסיס הצלילים שמפיקים הכטב"מים של צה״ל שאורבים מלמעלה.

המכחישן המקצועי איננו מתאמץ באמת להכיר את המציאות או לפרש אותה. נקודת המוצא שלו היא ערעור על תמונת המציאות של העדים להתרחשותה, שנחשבים ללא־אמינים מראש בשל זהותם

מידע אפוא איננו משאב במחסור בכל הנוגע לעזה. בדוח שפורסם לאחרונה מטעם חוקרים ישראלים נטען כי את הפרטים על המתרחש ברצועה נדע בוודאות רק עם התפוגגות ״ערפל הקרב״. זוהי כמובן דוגמה מצוינת לדרך שבה קלישאות הן חלק משיח ההכחשה: בעזה אין ערפל ויש מעט מאוד קרבות. העובדות ידועות ואילו הוויכוח הוא על משמעותן, כפי שהמודל של סטנלי כהן מזכיר. ״ערפל הקרב״, אם כבר, הוא דימוי הולם לשיח ההכחשה, שנועד לפזר בלבול במקום להבהיר.

כיצד לנהוג מול הכחשה? כוחה של התזה של סטנלי כהן טמון בתובנה שהכחשה היא חלק מכל אלימות בקנה מידה גדול. מכיוון ששיח ההכחשה מנבא את האלימות, מסתיר אותה בזמן אמת, ומצדיק אותה לאחר מכן, אין לצפות כי הוא ישתנה באמצעות דיון ושכנוע, כמקובל למשל במחקר אקדמי.

המכחישן המקצועי – כפי שמכנה זאת חוקר התרבות עמוס נוי – איננו מתאמץ באמת להכיר את המציאות או לפרש אותה. נקודת המוצא שלו היא ערעור על תמונת המציאות של העדים להתרחשותה, שנחשבים ללא־אמינים מראש בשל זהותם. במקרה של עזה זהו כמובן העד הפלסטיני ולאחר מכן הארגונים הבין־לאומיים, ולאחר מכן מבקרים מזדמנים כמו רופאים ואפילו חיילים ישראלים שמעידים על מעשיהם וכן הלאה.

העמידה על ההבדל בין מחקר של ממש, פתוח ומתעניין, לבין מכחישנות וכחש, היא חשובה במישור הנפשי עבור מי שמתמודד עם התחושה שזעקותיו אינן נשמעות. הגעה לשיחה עם הציפיות הנכונות עוזרת למנוע מפח נפש. לצד זאת, שיח ההכחשה גם יכול ללמד על דרך השלילה כיצד להתמודד איתו.

לשכנע את המשוכנעים

כדי להתמודד עם שיח ההכחשה, כדאי להשתהות דווקא על תחושות העלבון והזעם מול השקרים הבוטים המשווים את תושבי עזה לנאצים בשנת 1942, או מכנים את האוהלים המופגזים ״אזור הומניטרי״, או ממשיכים להתעקש על כך ש״לחץ צבאי יביא עסקה״.

אחר כך אפשר ללמוד משיח ההכחשה על הקשר שבין ידע לכוח: המכחישנים המקצועיים (באולפנים, ברשתות ובאקדמיה) לא היו יכולים לזרות חול בעיניים לאורך זמן רב כל כך, ובלי קשר להתפתחויות במציאות, מבלי שהייתה להם קהילה שמבקשת להיות עיוורת מרצון, שותה בצמא את דבריהם ומעודדת אותם להמשיך.

דרך ההכרה בקיומו של עולם מראה שבו השקר הוא אמת, אפשר גם ללמוד על הדרכים להתמודד עם השיח הזה. למשל שהתמודדות עם הכחשה אינה עוברת רק דרך איסוף של יותר עובדות, בניית טיעונים חזקים יותר או הפרכה של שקרים. לא משום שפעולות אלה אינן חשובות, אלא משום שחשיבותן מובנת מאליה. במקום זאת, אפשר להכיר בכך שהמציאות תמיד מתווכת בהקשרים חברתיים ותרבותיים.

במילים אחרות, כדאי להתמודד עם הכחשה יחד בקבוצה או כקהילה. פעמים רבות עדיף לשוחח דווקא עם מי שמבקש להקשיב ולא עם מי שדורש להתווכח. לפעמים צריך לשכנע את המשוכנעים.

פעולה משותפת היא המאפיין של פרויקטים שנולדו בשנתיים האחרונות כמו נושאים עדות של ההיסטוריון לי מרדכי שמתעד את רצח העם בעזה, תנועת דגל שחור באקדמיה או עיניים על עזה של מרצים באוניברסיטת חיפה או הדף היומי של הפעילה החברתית עדי רונן ארגוב שמדווחת על ההרוגים תחת הכיבוש הישראלי. החשיבות של הקבוצות הללו חורגת ממחקר ומהפצה של ידע, וטמונה בקשר שהן יוצרות בין ידע לסולידריות לפעולה.

ההתארגנויות הללו מדגימות למשל שעדויות של פלסטינים ראויות לאמון כמו כל עדות אחרת ואולי אף יותר; הן מציעות רשת תמיכה בין מתנגדים לרצח עם, והן קרקע לפעולה משותפת – מתרומות לעקורי עזה ועד קריאה לעולם להתערב.

התרת קשר השתיקה בקרב שותפים לפשע אינה מלאכה קלה. יש לעשות אותה יחד.