החודשים האחרונים מאז החתימה באוקטובר על הסכם הפסקת האש בעזה הפכו את רצועת עזה לאזור המצוי ב"לימבו" מוזר:
מחד גיסא, ההתקדמות הקרקעית, הכיבוש וההרס של צה"ל ברחבי עזה נבלמו פחות או יותר ב"קו הצהוב" הבלתי־ברור. גם ההפצצות וההפגזות ירדו משמעותית בכמותן וכך גם מספרי ההרוגים והפצועים, וכמויות גדולות של סיוע וסחורות החלו להיכנס דרך המעברים, חלקן בצורה רשמית וחלקן בהברחות. מאידך גיסא, הלחימה אולי נבלמה אך בהחלט לא פסקה לחלוטין: כמעט מדי יום מדווח על הפצצות והפגזות, ומאז החתימה על ההסכם נמנו ברצועה מעל 600 הרוגים פלסטינים ומעל 1,600 פצועים.
פרט לכך, למרות הקלה לא־מבוטלת במצב המזון ברצועה, לא החל כל שיקום משמעותי של מבנים, בתי חולים, בתי ספר ומבני קהילה ואף לא פינוי משמעותי של כמויות ההריסות הלא־נתפסות שמכסות את אדמת עזה. גם עתידה אינו ברור – למרות ההכרזה האמריקנית ב־14 בינואר על "שלב ב'" של ההסכם והקמת "מועצת השלום" וועדת הטכנוקרטים, בפועל השלטון בעזה מתחלק בין ממשלת חמאס לבין צה"ל והמיליציות המשתפות איתו פעולה (המכונות "הכוחות העממיים").
בתקשורת הישראלית יש העמקה מועטה מאוד ביחס של הציבור ושל מובילי הדעה בעזה ובעולם הערבי למצב הזה. הקולות המרכזיים שנשמעים בישראל מהשטח העזתי הם של מנהיגי המיליציות, שנתפסים במרבית החברה הפלסטינית כעבריינים, בוגדים או משתפי פעולה עם ישראל. לרוב, מטרתו של השיח התקשורתי המיינסטרימי בארץ היא להדגיש כיצד "חמאס היא עזה, ועזה (למעט המיליציות) היא חמאס". אין כל יחס למורכבות של העמדות הפוליטיות הפלסטיניות, לביקורת הפנימית ולשיח בעולם הערבי.
אל מול התעלמות כזו מהשיח הער הקיים סביב המלחמה וסביב המצב הנוכחי בעזה בחרנו להביא קולות חשובים ושונים ולנסות להבין באמת לאן האזור עתיד להתקדם.
אין כמעט חשמל ואין מים זורמים, וגם אין כמעט דלק. אפילו שטרי הכסף עצמם מתבלים ונהרסים, כך ששטר כסף שעוד ניתן להשתמש בו הוא סחורה מבוקשת בשוק השחור
אסון בלתי־נמנע, וגם הצלחה מפוארת
הקול הראשון שאינו נשמע הוא של מי שמספר את האמת על מצב התושבים בעזה במהלך "הפסקת האש". חברת הפורום סמדר בן-נתן הביאה את דבריו של ידידה איאד (שם בדוי), אב עזתי לארבעה ילדים, שמספק מבט בלתי־אמצעי על המציאות הזו.
איאד מספר על מחירי המזון המופקעים, על הפסקת החלוקה החינמית של הארגונים והסוכנויות הבין־לאומיות ועל האיסור המוחלט לדוג בחופי הרצועה. התשתיות עודן הרוסות לחלוטין; אין כמעט חשמל ואין מים זורמים, וגם אין כמעט דלק. אפילו שטרי הכסף עצמם מתבלים ונהרסים, כך ששטר כסף שעוד ניתן להשתמש בו הוא סחורה מבוקשת בשוק השחור. על כך יש להוסיף ששירותי הבריאות גם הם בתפקוד נמוך מאוד.
כל אלה לצד המחסור החריף בתרופות וזרימת הביוב ברחובות, מובילים להתפשטות מחלות ומגפות ברצועה שעושות שמות בבריאות הציבור העזתי. לכל אדם ברור כי גידול ילדים במצב הזה הוא אתגר עצום, מה גם שעדיין אין ברוב הרצועה בתי ספר. ההשלכות של קרוב לשלוש שנות מלחמה רצחנית על האוכלוסייה העזתית – הטראומה והנזקים המצטברים – ישפיעו לדורות. ולמרות זאת, אין כל דיון רציני בישראל על עתיד היחסים מול תושבי עזה, פרט לקריאות של הימין לגירושם.
לאור זאת, עולות שתי שאלות מתבקשות, והמענים על שתיהן שנויים במחלוקת. שאלה אחת היא עתידה של עזה – מי ישלוט בתהליך השיקום (אם יקרה)? מי ישמור על הסדר? מה יהיה מקומה של ישראל בתוכו? ישראל בוודאי אינה נותנת לכך תשובה ברורה. שאלה נוספת וחשובה לא פחות היא על עברה הקרוב של עזה – מה ההצדקה למצב שאליו הגיעה הרצועה? כיצד המנהיגים שהובילו לכך מצדיקים את החלטותיהם?
המסמך מתמקד בהצלחות התודעתיות שהביאו, לטענת חמאס, המתקפה והמלחמה בעולם… העובדה שמטרות אלו הושגו ברובן בשל הברוטליות של ההפצצות והמצור שהטילה ישראל אינה מודגשת במסמך
את הניסיון לענות על השאלות הללו ניתן למצוא, לפחות חלקית, במסמך "הנרטיב שלנו" (או "גרסתנו"), שאת חלקו השני פרסמה תנועת חמאס בסוף דצמבר 2025, וגם הוא לא זכה להתייחסות רחבה בישראל. עמית הפורום יניב רונן פרסם ניתוח מעמיק של המסמך והגיע למסקנה מרכזית: המסמך שואף למצב את ה־7 באוקטובר ואת המלחמה כהפגנת כוח וכהצלחה של חמאס, אך הוא בעיקר מראה את חולשתה.
המסמך, בניגוד לחלק הראשון שפורסם בינואר 2024, אינו ניסיון של חמאס להתגונן מהאשמות בפשעים כלפי ישראלים, בפזיזות ובהפקרת בני עמה. מדובר בניסיון לקבע את המתקפה ואת הטבח של ה־7 באוקטובר כחלק ממאבק פלסטיני לאומי ארוך שנים נגד הדיכוי של הציונות, הכיבוש והמצור וכתוצאה טבעית שלהם. מעבר לכך, רונן מראה כי "הנרטיב שלנו" אמור להיות מעין הכרזת ניצחון בתום שנתיים וחצי של עמידה איתנה בלחימה ובמשא ומתן מול ישראל.
לאור זאת, המסמך מתמקד בהצלחות התודעתיות שהביאו, לטענת חמאס, המתקפה והמלחמה בעולם: זינוק בתמיכה הבין־לאומית בפלסטינים, האשמת ישראל ברצח עם ובקולוניאליזם והרס תפיסת הביטחון והגיבוי הבין־לאומי לישראל. העובדה שמטרות אלו הושגו ברובן בשל הברוטליות של ההפצצות והמצור שהטילה ישראל אינה מודגשת במסמך ומבליטה את חולשת הנרטיב שהוא מנסה לבסס.
חמאס גם לוקחת קרדיט על סיום המלחמה, מניעת הגירוש ושחרור אלפי אסירים פלסטינים ועל החלשתה הפנימית של ישראל וערעור האסטרטגיה הביטחונית שלה. בו בזמן מובהר במסמך כי חמאס שיתפה פעולה עם יוזמות לסיום המלחמה והתנהלה באחריות לאומית לאור הסבל של תושבי הרצועה (ההסכמה לפירוז או פירוק מנשק אינה מוזכרת, וכיום מנהיגי חמאס מכחישים אותה). לפי רונן, כך חמאס למעשה מנסה לטעון בד בבד כי המתקפה והמלחמה היו הצלחות מפוארות, וכי היה מדובר באסונות בלתי־נמנעים.
מבחינת העתיד, מסמך "הנרטיב שלנו" קורא לסיום הכיבוש ולשחרור האסירים, למתן זכויות לאומיות לעם הפלסטיני ותחילה – בנייה מחדש של אש"ף ושל המוסדות הלאומיים. המסמך מבליט בהרחבה את מקומה הבלתי־נמנע של חמאס במוסדות אלו ואת זכותה להתנגדות חמושה לכיבוש עד להשגת מטרות אלו.
א־דאיה טען כי הלכות הג'יהאד מחייבות את המנהיגים המוסלמים שלא לסכן בקלות ראש את אנשיהם במלחמה מול כוח עדיף בהרבה
הפתווה נגד החמאס
אל מול "הנרטיב שלנו" עולים גם נרטיבים מתחרים מקרב הציבור העזתי. כך, לפני כשנה קרא שיח' סלמאן א־דאיה, מנהיג אסלאמי חשוב שכונה "המופתי של עזה", דיקן הפקולטה להלכה ומשפט מוסלמי באוניברסיטה האסלאמית בעזה ולשעבר שר ההקדשים בממשלת חמאס בעזה, להפסקת המלחמה, וביקר קשות את החלטת חמאס לצאת למתקפה ב־7 באוקטובר.
הקריאה לא הייתה רק הצהרה תקשורתית אלא לבשה צורה של פתווה (פסק הלכה אסלאמי) מעמיקה, שהתבססה על פרשנותו של א־דאיה למצוות הג'יהאד. אותה פתווה עוררה מחלוקת רבה בכלי התקשורת וברשתות החברתיות בתנועה האסלאמית בעזה ומחוצה לה, וסימנה את אחת הביקורות הבולטות והחשובות ביותר מצד עזתים ומתוך התנועה האסלאמיסטית על המתקפה ועל הטבח של ה־7 באוקטובר. בפורום בחרנו לפרסם גרסה מתורגמת ומוערת של הפתווה, שמתמקדת במספר טעמים מרכזיים לביקורת.
ראשית, א־דאיה ביקר את הפזיזות שביציאה למתקפה ולטבח. הוא טען כי הלכות הג'יהאד מחייבות את המנהיגים המוסלמים שלא לסכן בקלות ראש את אנשיהם במלחמה מול כוח עדיף בהרבה. שנית, הוא מבקר בתוקף את הנטייה של מנהיגי חמאס בעזה ומחוצה לה להשמיץ את הפלסטינים המבקרים אותם, ומגן על זכותם של הפלסטינים בעזה לרצות לחזור לתקופה שלפני המלחמה.
ולבסוף, הוא מאשים את מנהיגי חמאס באי־הבנה של מצבם ובכך שהם לא השיגו דבר ממטרותיהם, ולמרות זאת מתפארים בהצלחות על גבם של העזתים הסובלים, תוך הקלת ראש בסבל הזה.
א־דאיה מכריז שההישגים התודעתיים בחו"ל, שמנהיגי חמאס מתמקדים בהם (ושנמצאים בליבת מסמך "הנרטיב שלנו"), אינם מצדיקים כלל את הסבל והמוות שהמיטה ישראל על האזרחים העזתים. א־דאיה מציין כי גם ללא המחיר העצום, הישגים אלו ממילא לא הרשימו את ישראל ולא מנעו ממנה להמשיך במעשיה. חלקו השני של מסמך "הנרטיב שלנו", שפורסם כשנה לאחר הפתווה של א־דאיה, מאמת את כל טענותיו ומוכיח כי מנהיגי חמאס לא למדו דבר ולא שכחו דבר.
ההוגה היהודי-אמריקאי הציוני מייקל וולצר, חוקר של מוסר, לחימה והדין הבין־לאומי, משרטט קו ברור בין תמיכתו ביציאה למלחמה מייד לאחר ה־7 באוקטובר והצדקתו אותה לבין התנגדותו לניהול המלחמה לאורך שנתיים וחצי
במאמר של עמית הפורום ערן צדקיהו יש ניתוח של הפתווה כביטוי לקול ביקורתי בולט מתוך לב ליבו של הממסד האסלאמי העזתי. הפתווה מוצגת כאחד הניסיונות הבולטים להביע ביקורת פרקטית, אסלאמית ומוסרית על הבחירה של חמאס לצאת למתקפה ולהמשיך את המלחמה. זאת לאור חוסר התוחלת שלה ובצל הסבל המתמשך שנגרם לתושבים, המספרים הבלתי־נתפסים של אזרחים שנהרגו בהפצצות וההשפלה, ההתעללות והטראומה שהכו בשורדים.
א־דאיה, כעזתי שהמלחמה הפכה עליו את כל עולמו, אינו מבקר את הברוטליות של המתקפה ב־7 באוקטובר או את הפגיעה של חמאס באזרחים ישראלים, אך אינו חוסך מילים בהאשמת מנהיגי חמאס בהפקרת עמם.
בהשוואה לניתוח של א־דאיה, צדקיהו מפנה לביקורת ול"התפכחות" של ההוגה היהודי-אמריקאי (המתואר כ"ציוני נלהב") מייקל וולצר. וולצר, חוקר של מוסר, לחימה והדין הבין־לאומי, משרטט קו ברור בין תמיכתו ביציאה למלחמה מייד לאחר ה־7 באוקטובר והצדקתו אותה לבין התנגדותו לניהול המלחמה לאורך שנתיים וחצי. וולצר תוקף את חוסר המוסר והתוחלת שבהמשך המלחמה לאור החלופות – עסקת חטופים ומהלך מדיני-בין־לאומי רחב – ומזהיר מהרטוריקה הנקמנית שהתפתחה ביתר שאת בישראל בשנתיים האחרונות.
גם וולצר וגם א־דאיה נראים כקולות ש"שוחים נגד הזרם", וקוראים, כל אחד מטעמיו שלו ולצד שעימו הוא מזוהה, לעצור את טירוף המלחמה.
כוח, אחריות ומבט קדימה
א־דאיה אינו הקול היחיד המבקר את ההחלטות ואת ראיית המציאות של מנהיגי חמאס. הסקירה שפרסם אליצור גלוק בחודש ינואר, מביאה קולות פלסטיניים ועזתיים בולטים בתקשורת המערערים על הכרזת הניצחון ועל ההצדקה הפנימית של הנרטיב של חמאס.
הכותבים מאשימים את חמאס בהימור מופרך על חייהם של תושבי עזה ובהתבססות על יחסי כוחות מדומיינים, ולאחר מכן בהכפלת סכום ההימור ובסירוב להודות בטעויות ובכישלונות. חלקם טוענים מנגד שמתקפת חמאס יצאה משליטה, ושלו מנהיגי התנועה היו חושבים כי המתקפה תוביל למלחמת ההשמדה, לא היו יוצאים אליה. המשמעות היא שבמקרה הטוב, חמאס ומנהיגיה אשמים בטעות בשיקול הדעת ובחוסר שליטה בפקודיהם; במקרה הרע, מדובר באנשים פזיזים שהטילו את חייהם של עשרות אלפים על הכף.
כך או כך, מדובר בביקורת משמעותית ביותר על חמאס, המגיעה בחלקה מאנשים שסבלו בעזה במשך שנתיים וחצי של מלחמה, וניכר כי נרטיב "הניצחון" של חמאס לא התקבל כאמת ועודנו שנוי מאוד במחלוקת.
גם במאמרו של בר גרינברג, שפורסם באמצע פברואר, מתוארת ביקורת רבה של אנשי תקשורת פלסטינים על חמאס גם מקרב תומכי רעיון ההתנגדות. הביקורת ממוקדת בטענה כי גם אם ההתנגדות הספונטנית לכיבוש היא בלתי־נמנעת, וגם אם מאבק חמוש בכיבוש ובדיכוי הוא מוצדק כשלעצמו, על מנהיגי המאבק מוטלת האחריות לקבל החלטות רציונליות ולשאת באחריות לכישלונם.
נקודה זו עוברת כחוט השני בכל התגובות לתפיסה ולהצהרות של חמאס – מנהיגי התנועה אינם מקבלים על עצמם כל אחריות לאסון שהביאה ישראל על תושבי עזה, על אף ששורשיו של אסון זה הם בהחלטה לצאת למתקפה ב־7 באוקטובר. המבקרים קובעים כי חמאס טעתה בהחלטתה, תהא זו החלטה נמהרת ובלתי־נמנעת או תוצאה של נטילת "סיכון מחושב" המבוסס על מסורת ארוכת שנים.
ובינתיים, השליטה בחלקי רצועת עזה שצה"ל אינו נוכח בהם חזרה במהירות רבה לחמאס בצורתו הישנה
שאלת העתיד של עזה לוטה בערפל. א־דאיה קורא להנהגה טכנוקרטית, לא־מזוהה פוליטית, שתיהנה מאמון הציבור הפלסטיני ותוביל אותו לשיקום ולשחרור, אולם לא ברור מי תהיה ההנהגה הזאת. אחרים קוראים להקמת שלטון פלסטיני שמאלני-חילוני שיבוסס על תמיכה עממית, לאור חולשתה של הנהגת הרשות והביקורת החריפה על הנהגת חמאס. אולם לזרם כזה אין כיום כל נוכחות רצינית בשטח או שלד חזק של תומכים ומקורות כוח.
חמאס במסמך שלה רואה את עצמה כתנועה שתנהיג את המאבק הלאומי הפלסטיני גם בעתיד, אך תוך השתלבות באש"ף ובמוסדות הלאומיים הפלסטיניים ולא בנפרד מהם. אחרים מציעים מודל מחודש של הנהגה על ידי חמאס שתשנה את פניה ותתמקד בתפקידה כתנועת שחרור לאומית ולא כארגון חמוש בעל "זרוע מדינית".
מנגד, חלק מהפרשנים דוחים זאת לאור כישלונה של התנועה בהגנה על הציבור ובדאגה לצרכיו. לטענתם, חמאס העדיפה להסתמך על "עמידה איתנה" של העם ולא להתמודד עם האתגרים והקשיים הכרוכים בבניית שלטון מיטיב או שלטון "אבהי" שלהקמתו א־דאיה קורא.
ובינתיים, השליטה בחלקי רצועת עזה שצה"ל אינו נוכח בהם חזרה במהירות רבה לחמאס בצורתו הישנה. בסקירה שפרסם איתי מלאך באתר המקום הכי חם בגיהינום מתוארות המהירות והברוטליות של דיכוי המתנגדים לחמאס – אנשי המיליציות והמואשמים בשיתוף פעולה. הוצאות להורג מילאו את הרשתות החברתיות והבליטו את הפילוג המתמשך בתוך הפוליטיקה הפלסטינית.
הפילוג, כך נטען, הצטרף לפחד המצמית שנפל על תושבי הרצועה, ורבים מהם משכו את ידיהם מיוזמות פוליטיות עצמאיות או מביקורת על חמאס, בשעה שתומכי חמאס ברצועה הדגישו כיצד התנועה מתבססת מחדש כגורם היחיד שמחזיק בכוח שלטוני בפועל בעזה, שחייב להיות חלק מ"היום שאחרי".
אבו מוסא קורא לקהילה הבין־לאומית להכיר בעוולות של כמעט 20 השנים האחרונות, לא רק באלו של המלחמה, ועל כך מבסס את החובה המוסרית לפעול לשיקום
התקווה לשיקום – רק בחברה האזרחית
אל מול המציאות המתהווה, פרסמנו בפברואר האחרון את מאמרו של ג'אסר אבו מוסא, שמציע תוכנית אקטיבית לשינוי המצב, ומופנה ל"מועצת השלום" של דונלד טראמפ. אבו מוסא הוא אנליסט פוליטי, הכותב מנקודת מבט של אדם שחי כל חייו בעזה, והתמודד עם אובדן אשתו, שני בניו, אימו ואחותו במלחמה. עובדות אלו מאפשרות לו להכיר את עזה שלפני המלחמה, להבין את מהלכה ולהציע דרך אחרת לשינוי.
אבו מוסא מסביר כי עזה שמאז תחילת המצור ב־2007 ועד 2023 הפכה חנוקה, מפוררת ולחוצה יותר ויותר עד לפיצוץ, בשל מדיניות המצור הישראלית. אולם עזה ההיא אינה קיימת עוד, ובמקומה מתקיימת חברה בטראומה מתמשכת וללא מרכיבים בסיסיים לקיום. בשל כך, אבו מוסא קורא לשינוי מהותי בתפיסת השלטון – לא חמאס ולא ישראל, אלא כוח ייצוב בין־לאומי אמיתי שישמור על הביטחון והסדר תחת מועצה אזרחית פלסטינית שתקדם שיקום בגוף, במבנים וברוח.
הדבר ידרוש חיזוק משמעותי של החברה האזרחית העזתית כדי להבטיח הצלחות, שיקום כלכלי אמיתי ויצירת מנועי צמיחה והתחדשות והבטחה אמיתית לעתיד חופשי ובטוח לאזרחים העזתים. לא חזרה לעזה החנוקה, אלא מבנה חברתי-כלכלי חדש המאפשר התפתחות.
אבו מוסא קורא לקהילה הבין־לאומית להכיר בעוולות של כמעט 20 השנים האחרונות, לא רק באלו של המלחמה, ועל כך מבסס את החובה המוסרית לפעול לשיקום. אולם בינתיים כמעט דבר מקריאותיו של אבו מוסא אינו מתממש, והרצועה עודנה מצויה "לא פה ולא שם". המצב הזה ככל הנראה נוח לשלטון בישראל ומאפשר לו להמשיך ולתחזק את מצב המלחמה התמידי.
בינתיים לא התבצע שום מאמץ רציני לקדם שלטון חלופי, לעודד שיקום ולהתחיל להתאושש משנתיים וחצי של הרס, מוות וחורבן שבהם רצועת עזה שרויה. אולם גם לאור זאת, הבאנו קולות שמציעים חזון אופטימי וריאלי לשינוי המצב ברצועת עזה. חזון זה דורש להפסיק להיתלות באשליות ובתקוות שווא ולהתחיל להכיר בחובות המוסריות שחלות על כל השחקנים ובעיקר – במציאות.
