כמעט שאין קלישאה מוכרת יותר על מלחמה מאשר "המלחמה היא ממלכת האי־ודאות", אמרתו המפורסמת של ההוגה הצבאי קלאוזביץ. שלוש השנים האחרונות, רצופות ההפתעות, ודאי מוכיחות אותה. הדוגמה העדכנית ביותר לכך היא שבמשך השבועות של המתקפה האינטנסיבית של ישראל וארה"ב באיראן, מרבית ירי התגובה האיראני לא התמקד בישראל – האויבת הברורה – אלא בכווית, בחריין, סעודיה, קטר ואיחוד האמירויות הערביות.
בשונה ממלחמת 12 הימים ביוני שעבר, אז הירי האיראני הוגבל למתקפה סמלית על בסיס אל־עודייד בקטר, לב המלחמה הנוכחית הוא במדינות המפרץ ובמצר הורמוז, צוואר הבקבוק של תעשיית הדלקים העולמית. היה ניתן לשער כבר בסוף המלחמה ההיא כי בשעת צרה ישתמש המשטר האיראני בקלף החזק ביותר שבידו כדי להרתיע את ישראל וארצות הברית ממלחמה נוספת ומכרעת, אך נשיא ארה"ב טראמפ כבר הודה שהופתע מכך.
הפתעה קטנה יותר היא ההתנהלות האגרסיבית הישראלית והניסיון להגדיל את ההימור שלה על כאוס אזורי, המתבטא במתקפות חוזרות ונשנות על איראן ולבנון.
במהלך החודש האחרון עשינו בפורום מאמץ מיוחד לזהות את הלך הרוח הרחב בצל המלחמה, ופרסמנו סקירות קצרות מהתקשורת העולמית והאזורית במטרה לבאר את הדינמיקה ואת ההשפעות ארוכות הטווח של האירועים.
אומנם נכון לכתיבת שורות אלו המלחמה עודנה נמשכת, אך ניתן לזקק עד עתה שלוש תובנות מרכזיות על ההתפתחויות: ראשית, המלחמה מציבה את מדינות המפרץ במשבר קיומי, שכן ההסתמכות שלהן על "כוח רך" אינה יכולה לשרוד לצד המיקוד המוחלט של ישראל ב"כוח קשה". שנית, ישראל פועלת לפירוק מוחלט של מיליציות ציר ההתנגדות, אבל בו בזמן מפרקת גם את הסדר שיכול להחליף אותן. שלישית, את מודל המיליציות שישראל לכאורה נלחמת בו בחוץ, היא מאמצת לתוך עצמה.
אוליגרכיה במשבר
במשך 30 השנים האחרונות, בנו את עצמן מדינות המפרץ הפרסי (או הערבי) ככוח המוביל בעולם הערבי, האסלאמי ואף בעולם בכלל. כספי הנפט והגז נוצלו להשקעות ענק ברחבי האזור והעולם ולבניית מוסדות פיננסיים מובילים, רשתות השפעה, מעצמות תקשורת כמו אל־ג'זירה ואימפריות ספורטיביות של ממש. כל אלו הציבו בשנים האחרונות את ריאד, דובאי, דוחה ושכנותיהן כאחד ממרכזי הכלכלה, התעסוקה והיוקרה של העולם.
בד בבד, העושר העצום שצברו השלטונות והאוכלוסייה הזעירה במדינות אלו הפכו אותן לאוליגרכיות בעלות "כוח רך" אדיר, בזמן שהמעצמות המסורתיות והגדולות של האזור – מצרים, טורקיה ואיראן – שימרו את כוחן הצבאי אך נותרו עניות ומשפיעות פחות.
באזור רצוף מלחמות ומאבקי כוח, "המודל העסקי" של מדינות המפרץ כלל הפקדה למעשה של ביטחונן הפיזי בידי ארצות הברית והסתמכות על רשת ההשפעה הרחבה שלהן כדי לתמרן בין איומים מבלי להיפגע. מודל זה כעת קורס לנגד עינינו. ההשפעות של המלחמה על הכלכלה העולמית ועל שוק האנרגיה יורגשו עוד שנים קדימה, אך ההשפעות הפנימיות על מדינות המפרץ הן דרמטיות לא־פחות.
כעת על מדינות המפרץ לבחור – מחד גיסא האיום של שכנתן איראן, שלא תיעלם גם בסיום המלחמה, ומאידך גיסא דרישות הסדר החדש והכוחני של ארה"ב וישראל, שבו מעורבוּת צבאית היא המטבע החשוב ביותר
בסקירה שפרסם איתי מלאך ב־10 במרץ על מאמרו של מוחמד מוח'תאר אל־ח'ליל, ראש דסק המחקרים באל־ג'זירה, מתוארת הדילמה של מדינות המפרץ במלוא עוצמתה. הוא מדגיש כי הן מבינות שהמתקפות האיראניות עליהן אינן התפרעות בריונית ובלתי־מאורגנת, אלא חלק מאסטרטגיה מחושבת שרואה בהן את "הבטן הרכה" שלחץ עליה יכול להוביל לעצירת המלחמה ולגביית מחיר מארצות הברית.
הפגיעה בשוק האנרגיה ועליית מחירי הדלק עשויים להלחיץ מספיק את טראמפ ולמנוע ממנו להמשיך את המלחמה. מנגד, איראן לא נכנסה למלחמה טוטלית נגד שכנותיה, והן בחרו בינתיים שלא להגיב למתקפות בידיעה שכוחן הצבאי המוגבל אינו הכלי המשפיע ביותר שבידן.
כעת הן תקועות בין האיום האיראני להחמיר את הפגיעה בתשתית הכלכלה האוליגרכית שלהן לבין הדרישה של ארה"ב (ושל ישראל) להסלים ולצרף אותן למתקפה על איראן. דרישה זו התבלטה כאשר גורמים ישראליים טענו שחיל האוויר האמירותי תקף מתקני התפלה בדרום איראן, טענה שהוכחשה מייד על ידי האמירויות. כפי שצוין, מדינות המפרץ למעשה ביצעו "מיקור חוץ" של ביטחונן הלאומי לידי ארצות הברית, וכעת הן משלמות את המחיר.
כעת עליהן לבחור – מחד גיסא האיום של שכנתן איראן, שלא תיעלם גם בסיום המלחמה, ומאידך גיסא דרישות הסדר החדש והכוחני של ארה"ב וישראל, שבו מעורבוּת צבאית היא המטבע החשוב ביותר. הפתרון שאל־ח'ליל מציע הוא שמירה על "ניטרליות הרתעתית" והגנתית – חיזוק יכולות ההגנה הצבאית למקסימום תוך הימנעות ממתקפות ישירות על איראן וגיוס העולם לסייע להן בשמירה על זרימת דלקים חופשית מהמפרץ אל שאר העולם.
מאז פרסום הסקירה עברו כשלושה שבועות; המתקפות על מדינות המפרץ (פרט לקטר, על אף שגם היא סבלה מנזקים משמעותיים) נמשכות במלוא העוצמה, ולא נראית התגייסות עולמית לשמירה על מצרי הורמוז פתוחים. תוצאה זו מראה כיצד "הכוח הרך" העצום שבנו מדינות המפרץ אינו מספיק בעת צרה. כאשר חילופי מהלומות צבאיים מכים בהן מבלי שבחרו בכך, ייאלצו מדינות המפרץ לבחון מחדש כיצד הפקירו את ביטחונן בידי זרים.
לטענת הכותב, הדור הצעיר במפרץ התרגל ליציבות, לשפע ולשגשוג הכרוך בהיטמעות בכלכלה העולמית. בני ובנות הדור הזה יחושו אולי סולידריות עם הפלסטינים, אך החוויה של המתקפות האיראניות על סגנון חייהם תיצרב בתודעתם ולא תאפשר להם לעמוד לצד איראן
מעבר ללחצים החיצוניים, המלחמה מעצימה את המתחים בתוך מדינות המפרץ עצמן. אומנם מדובר ככלל באוליגרכיות בעלות אוכלוסייה זעירה ומקורבת לשלטון, אך יש בהן שיח פוליטי ער בגבולות שהשלטונות מתירים.
במאמר שפרסם אליצור גלוק ב־18 במרץ, נסקר ניתוח שפרסם פובליציסט קטרי על ההשפעות ארוכות הטווח של המלחמה. לטענתו, הניסיונות האיראניים לערער את הסדר הקיים באזור באמצעות חיזוק מיליציות מקומיות, שיעיות לרוב, חיזק את האיום שחשו במדינות המפרץ ממילא כגמדים בצילו של הענק האיראני. מנגד, ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי הציבה אותן באופן טבעי כתומכות בפלסטינים ומתנגדות לישראל כל עוד אפשרו זאת התנאים הכלכליים והביטחוניים.
עם התעצמות האיום מאיראן, התגברה הנטייה לקֶשר עם ישראל שהגיעה לשיאה בהסכמי אברהם בהובלת איחוד האמירויות. המלחמה הנוכחית מטיחה את הדילמה בפרצופו של הציבור הקטן במפרץ – האם המתקפות מאיראן מוכיחות שמדובר במדינת אויב שיש להילחם בה, או שמדובר בעוד תוצאה של ברוטליות ישראלית שמופנית גם כלפי הפלסטינים?
לטענת הכותב, הדור הצעיר במפרץ התרגל ליציבות, לשפע ולשגשוג הכרוך בהיטמעות בכלכלה העולמית. בני ובנות הדור הזה יחושו אולי סולידריות עם הפלסטינים, אך החוויה של המתקפות האיראניות על סגנון חייהם תיצרב בתודעתם ולא תאפשר להם לעמוד לצד איראן. לכן לדעתו, איראן לא תוכל להגיע להסדר שיסיים את המלחמה בלי ביסוס מחדש של הלגיטימיות שלה בעיני הדור החדש של התושבים במפרץ.
לטענתו, הצעירים העשירים באמירויות, בקטר ובסעודיה יעדיפו להיעזר בישראל מול איראן כדי לשמור על יציבות, שהיא בעיניהם הערך העליון, כל עוד המדיניות האיראנית לא תשתנה מהיסוד.
עם זאת, חשוב לציין שהמדינות שכבר בחרו להיפתח בגלוי לישראל לא זכו להגנה מספקת. "המודל האמירותי" של עמידה מוצהרת לצד ישראל וארה"ב אינו מוכיח את עצמו, אך גם המודל הקטרי – בניית כוח במגוון מוקדים והסתמכות על תיווך ככלי לכוח רך – לא הספיק כדי למנוע את המתקפות האיראניות על דוחה. יש לכך השפעה גם על הציבור, שקרוע בין נטייה להתקרבות לישראל ככוח מוביל לבין התרחקות ממנה והאשמתה בניצול והפקרה של בעלות בריתה במפרץ.
הכותבים בוחנים את חזבאללה, חמאס בעזה והמיליציות השיעיות בעיראק, שהחלו כולם לעבור תהליכים דומים של פירוק חלקי מנשק ושל מעין "ביות"
יוצאת דופן בהקשר זה היא בחריין. ארבעה ימים לאחר תחילת המלחמה, ב־3 במרץ, התפרסם מאמר של אייל ספיר המנתח את המתחים שהמלחמה מעוררת בחברה הבחריינית.
במדינה הקטנה קיים שיח אזרחי-חברתי ער בהרבה מאשר בשכנותיה למרות הדיכוי השלטוני, והשלטון עוין את איראן יותר מאשר זה הקטרי לדוגמה. עם זאת, מרבית התושבים הם שיעים ורבים מהם ממוצא איראני, והאופוזיציה הבחריינית הגולה קשורה בקשרים הדוקים לאיראן. השלטון נוטה להאשים מפגינים נגדו בבגידה לטובת איראן גם כאשר המחאות עוסקות אך ורק בכלכלה.
ספיר מתאר כיצד הובילה המלחמה לשינוי כיוון – בשעה שבשנים האחרונות נטה השלטון לרכך את מנגנוני הדיכוי של הציבור, גרמה המתקפה האיראנית ללחץ של השלטונות להימנע מהבעות תמיכה באיראן, שהוביל להחמרת הדיכוי וההשתקה. למרות זאת, קולות עצמאיים המשיכו לבקר את הבחירה של השלטון לארח בסיסים אמריקניים בסמוך לבירה מנאמה, ובכך לחשוף את בחריין למתקפות האיראניות.
זמן פירוק
אחת הסיבות המתבררות למתקפה הישראלית על איראן ועל לבנון היא חוסר ההסתפקות של ישראל בהצלחות הצבאיות הקודמות כדי לחזק את הכוחות המדינתיים מול המיליציות ואת יריביו של "ציר ההתנגדות".
לאחר הסכם הפסקת האש הקודם בלבנון ושינוי המשטר בסוריה, היה נדמה שישראל מוכנה לאפשר לממשלים החדשים במדינות אלו, ובכלל זה עיראק, להיאבק בכוחות עצמם בהשפעה האיראנית ובנוכחות המיליציות (תוך התערבות מתמדת של ישראל ושל ארצות הברית, אך ללא פלישה מלאה), ולתת למשטר האיראני להשתנות או להיחלש מבפנים בצל מלחמת 12 הימים.
סיטואציה זו גם הייתה נוחה למדינות המפרץ וחיזקה את מעמדן, ובו בזמן הראתה למשטר האיראני שאין ביכולתו לסמוך על המיליציות שירחיקו את המלחמה מגבולות איראן.
בסקירה מקיפה שפרסם ע'אזי אבו ג'יאב ב־9 במרץ, שבוחנת את התקופה שקדמה למלחמה החדשה באיראן, נידון עתידן של המיליציות החמושות ברחבי המזרח התיכון. הכותבים בסקירה בוחנים את חזבאללה, חמאס בעזה והמיליציות השיעיות בעיראק, שהחלו כולם לעבור תהליכים דומים של פירוק חלקי מנשק ושל מעין "ביות".
חמאס הוכה קשות בידי ישראל ונדחק לפחות ממחצית מרצועת עזה, הקטנה ממילא, וכעת מנסה ליצור לעצמו לגיטימציה פוליטית בין־לאומית תוך הסכמה עקרונית לפירוק מנשק כבד. חזבאללה, לפני המלחמה הנוכחית בלבנון, נדחף לצמצום ולפירוק של נוכחותו הצבאית בדרום לבנון ולפירוז מלא בין הגבול לליטני. חזבאללה החדש נאלץ להתאים את עצמו למצב שבו הנשק שבידיו צריך לשרת את המדינה ולא לפעול כתנועת התנגדות עצמאית.
כך גם בעיראק – המיליציות שהגיעו לעוצמה אדירה הכירו בצורך לִפנות לפוליטיקה אזרחית יותר ולקבל חלק מריבונות המדינה, גם אם בשם בלבד. עם זאת, בשני המקרים, הכותבים קוראים למיליציות להכיר בתפקיד ההרסני שהנשק שלהן מילא בדיכוי העמים שבתוכם הן יושבות, כצעד ראשון בדרך לריבונות. בשלושת המקרים הכותבים תוהים על האמון שניתן היה לתת בתהליכי הפירוק מהנשק וההשתלבות במדינה. הם אף מצביעים על כך שגם בישראל האמון בתהליכים אלו היה נמוך ביותר.
ארצות הברית ושאר בעלות בריתה אינן מוכנות לקחת את הסיכון של קריסה מדינתית מוחלטת באיראן והן יעדיפו משטר חלש, שיסכים לקבל לפחות חלק מהתכתיבים האמריקניים, על פני אנרכיה
כעת מתברר כי המלחמה באיראן, שתמכה בכוחות המיליציוניים, הובילה לסופה של "תקופת החסד" הזו. הכותבים תהו אם החלשת "זרועותיה" של איראן ושילובן במדינות יכולים לערער את רשת ההשפעה האיראנית במזרח התיכון. כעת נראה שישראל אינה מעוניינת לבחון את האפשרות לשילוב המיליציות בסדר הקיים, אלא החליטה לפרק אותן ואת הסדר הקיים גם יחד.
ישראל מוכיחה שהיא אינה מעוניינת בשינוי מוגבל באיראן אלא דוחפת לפירוקה ומחזקת כוחות בדלניים במטרה להקריס אותה לכאוס. בתחילת המלחמה עלו קולות אופטימיים שלפיהם מותו של חמינאי עשוי להחליש את משמרות המהפכה ואת המדיניות האזורית האגרסיבית שלהן. דוגמה לכך היא מאמרו של און דהן מ־11 במרץ על בסיס ניתוח שפרסם האנליסט הירדני מוחמד אבו רומאן. לטענתו, ייתכן שהפגיעות הממוקדות של ישראל וארה"ב במשמרות המהפכה וההתנקשות בחמינאי יעלו לשלטון כוחות רפורמיסטיים כמו הנשיא לשעבר חסן רוחאני ותומכיו של הנשיא הנוכחי פזשכיאן.
כוחות אלו, לפי הטענה, הם אלו שמסוגלים להגיע להסכמה עם ארצות הברית על סיום המלחמה. עם זאת, מאז פרסום המאמר נבחר למנהיג העליון מוג'תבא חמינאי, המזוהה עם המחנה השמרני הקיצוני ועם משמרות המהפכה, ואת המשא ומתן מוביל לפי דיווחים דובר המג'לס (הפרלמנט האיראני) מוחמד-באקר קאליבאף, שנחשב שמרן. המלחמה ממשיכה במלוא עוזה, ונראה שהממשלות בישראל ובארה"ב ממשיכות לקוות להתפרקות כלשהי במשטר האיראני ואף אולי לכאוס שלטוני.
בסקירה מאת איתי מלאך על מאמרו של מארק לינץ' שפורסם ב־FOREIGN POLICY לפני פרוץ המלחמה, נבחנים ארבעה תרחישים לסיומה – הקמת מונרכיה או רפובליקה פרו־מערבית, קריסה מדינתית מוחלטת או פיצול ולבסוף (והסביר ביותר) – שימור גרסה מוחלשת של המשטר הקיים, אולי בהובלת משמרות המהפכה.
לטענת לינץ', שתואמת גם את הדפוסים שעליהם הצבענו פה, ישראל מעדיפה את התרחיש השלישי. נראים סימנים לכך שזה גם התרחיש המועדף על איחוד האמירויות, המקורבת ביותר לישראל. עם זאת, ארצות הברית ושאר בעלות בריתה אינן מוכנות לקחת את הסיכון הזה והן יעדיפו משטר חלש, שיסכים לקבל לפחות חלק מהתכתיבים האמריקניים, על פני אנרכיה.
בפועל, ישראל הופכת את לבנון למדינה על הנייר בלבד, חסרת ריבונות וחסרת יכולת לתפקד. כמו במדינות המפרץ, גם בלבנון נראה שבנות החסות של ארה"ב וישראל נתונות בין הפטיש לסדן
נראה כעת שהתרחיש שחזה לינץ' לפני המלחמה מתממש כעת, למורת רוחה של ממשלת ישראל.
אותה מגמה נראית ביתר שאת בלבנון. ישראל התעלמה מהמאמצים של ממשלת לבנון לרצות אותה ולהיאבק בחזבאללה, וחזבאללה התעלם ממאמצי הממשלה למנוע ממנו להיכנס למלחמה נוספת. התוצאה – פלישה והרס אדיר ומכוון של כפרי דרום לבנון והכנות ישראליות ליצירת "רצועת ביטחון" חדשה ונרחבת, אולי אף עד נהר הליטני.
בסקירה שפרסם ב־9 במרץ אליצור גלוק על בסיס מאמרו של האנליסט יזיד סאיג, מתאמתת התובנה שלפיה הפעם ישראל מעוניינת לפרק בכוח את חזבאללה מנשקו ולהרחיק אותו מתומכיו בציבור השיעי באמצעות הרס חסר פרופורציה. סאיג קובע שישראל שואפת לנצל את מאמציה לפירוק מוחלט של איראן כדי לעשות בלבנון כבשלה ולכפות עליה יעד פוליטי – הסכם, נורמליזציה ופירוק של חזבאללה.
בפועל, ישראל הופכת את לבנון למדינה על הנייר בלבד, חסרת ריבונות וחסרת יכולת לתפקד. כמו במדינות המפרץ, גם בלבנון נראה שבנות החסות של ארה"ב וישראל נתונות בין הפטיש לסדן – גם אם לא ישתתפו במלחמה של ארצות הברית וישראל מול איראן ושותפיה, הן עדיין יספגו את כל נזקי המלחמה הזאת. ישראל מצידה אולי מנסה לפרק לחלוטין את ציר המיליציות שבתמיכת איראן, אך אינה מוכנה לאפשר אף סדר אחר שיחליף אותו, ובכך דנה את עצמה לכישלון.
כיום, אותם חיילים האמונים על שמירת החוק הם לעיתים מובילי האלימות ומאמצי הגירוש של הפלסטינים תושבי המקום
ולבסוף, במבט פנימה, נראה שישראל מאמצת לתוך עצמה את אותו מודל שהיא נלחמת בו בחוץ. במאמרו של יונתן קנוניץ' מארגון "יש דין" מתוארת ההתעצמות הנוראה בטרור היהודי ובאלימות שמפעילים "מתנחלים במדים" כלפי פלסטינים מאז פרוץ המלחמה.
אנשים פרטיים המגויסים למילואים ביישובים בכיתות הכוננות ובהגנה המרחבית, מקבלים סמכויות לאכוף את החוק ואמורים לשמור על הזכויות של כל תושבי השטחים. אולם כיום, אותם חיילים האמונים על שמירת החוק הם לעיתים מובילי האלימות ומאמצי הגירוש של הפלסטינים תושבי המקום, והם אחראים לעוד ועוד מקרי תקיפה, הרס, ירי ואף הרג של פלסטינים ללא הצדקה ולעיתים גם ללא סמכות.
נשק שנמסר מהמדינה לתושבים לשם הגנה עצמית הופך למעשה לכלי למימוש אג'נדה גזענית השואפת לטיהור אתני. כוח חמוש, שלעיתים אף אינו מקבל את מרות הצבא, הוא זה ששולט בפועל בשטחים, ומייבא היישר לתוך גבולותיה את מודל המיליציה שישראל נלחמת בו.
