המלחמה הנוכחית שונה מכל קודמותיה בירושלים. לראשונה מאז 1967, ואולי מאז 1948, ירושלים עצמה נמצאת תחת אש. לא רק כסמל או כמרכז פוליטי או דתי המרוחק מן החזית אלא כעיר ממשית, כמרחב אזרחי שבו נשמעות אזעקות באופן יומיומי ושברי יירוט ורסיסי טילים נופלים מהשמיים בכל שכונות העיר – במזרח ובמערב כאחד. במציאות הזו נחשף באופן חד הפער העמוק בין חלקיה השונים של העיר, ובעיקר מתבהר מצבה הייחודי והפגיע של מזרח ירושלים.
בעוד עזה חרבה והגדה המערבית שוקעת במשבר כלכלי ובאלימות גואה, מזרח ירושלים חווה את המלחמה באופן אחר. לא דרך הרס המוני וקריסה מוחלטת של מרקם החיים, אלא דרך מציאות של פגיעוּת מצטברת: איום ממשי אך חלקי, מחסור חריף במיגון, מדיניות משטרתית נוקשה ונבדלת וסגירה ממושכת של העיר העתיקה ושל המקומות הקדושים במהלך חודש הרמדאן.
בשעה שרוב ימי הרמדאן השנה היו שקטים יחסית, ללא עימותים המוניים סביב הר הבית, גם התפילות שנערכו לאחרונה מחוץ לחומות, בשער הפרחים ובאזורים סמוכים, לא משכו המוני אדם אלא בדרך כלל עשרות עד מאות בודדות, לעיתים משפחות אך בעיקר גברים צעירים. עוד סביר להניח שחלק משמעותי מהנוכחים היו ככל הנראה פלסטינים אזרחי ישראל מהצפון. דווקא בשל כך, בולט עוד יותר עד כמה המדיניות הישראלית של סגירת העיר העתיקה בירושלים הייתה יוצאת דופן בהשוואה לשאר העיר.
הטיעון הרשמי היה ביטחוני: העיר העתיקה צפופה, קשה לגישה, ואם יתרחש בה אירוע רב־נפגעים יהיה קשה להכניס אמבולנסים, כוחות חילוץ או ציוד כבד. במישור הטכני, יש בכך היגיון מסוים. במיוחד לאור שברי היירוט שנפלו במקומות הקדושים ביום שני 16 במרץ והנפילה האחרונה מיום שישי 20 במרץ: שבר יירוט של טיל איראני במשקל 100 ק"ג התפוצץ על שביל הגישה לכותל שברובע היהודי, בפאה הדרומית של העיר העתיקה, בסמוך לחומה העות'מאנית.
עסלי מדגיש את הקיפאון, הפחד והקריסה הכלכלית, ואף מרחיב את התמונה אל המשמעות הדתית והפוליטית של הסגירה הממושכת של המסגד ושל העיר העתיקה, במיוחד בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן
בפועל, המשמעות הייתה שהעיר העתיקה, שהיא גם שכונת מגורים צפופה שרוב תושביה הם עשרות אלפי פלסטינים – רובם חסרי אזרחות ישראלית – הוכפפה כמעט לאורך כל התקופה למשטר סגירה חריג: חנויות הוגבלו או נסגרו, המסחר שותק, והגישה למקומות הקדושים צומצמה מאוד. הכותל הוגבל, כנסיית הקבר נסגרה, ומסגד אל־אקצא נסגר כמעט לחלוטין.
במרחב פלסטיני, שגם כך סובל מחוסר אמון עמוק כלפי הרשויות, הצעד הזה לא נתפס כאמצעי בטיחות ניטרלי אלא כפגיעה נוספת במרקם החיים כמו גם בזהות עצמה.
רמדאן ללא מבקרים
בשני מאמרים שפרסם לאחרונה ב־Jerusalem Story (אחד מהם ביחד עם דאוד כותאב), העיתונאי המזרח־ירושלמי ח'ליל עסלי, המקורב לראשי הווקף האסלאמי, מתאר את מזרח ירושלים בימי המלחמה כעיר קודרת, משותקת ועצובה, שבה הרמדאן – בימים כתיקונם שיא רוחני, חברתי וכלכלי – הפך לחודש של סגירה, ריקנות ואובדן.
דרך עדויות של צעירים, בעלי מלונות, אנשי דת ותושבי העיר העתיקה, עסלי מראה כיצד סגירת מסגד אל־אקצא והעיר העתיקה לא רק חיסלה את עונת המסחר והתיירות המוסלמית, אלא גם פגעה בלב החיים הדתיים והרגשיים של התושבים. עסלי מדגיש את הקיפאון, הפחד והקריסה הכלכלית, ואף מרחיב את התמונה אל המשמעות הדתית והפוליטית של הסגירה הממושכת של המסגד ושל העיר העתיקה, במיוחד בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן ובליְלת אל־קדר.
עסלי מתאר גם כיצד הרחובות שמחוץ לחומות הפכו למרחבי תפילה חלופיים, וכיצד נוכח אלימות המשטרה, הפך הפתרון המאולתר של התפילות ליד השערים לצורה של עמידה שקטה מול מה שנתפס כניסיון לנתק את הפלסטינים מאל־אקצא.
בהיעדר ערוצי תקשורת והידברות ולאור האכיפה הנוקשה והבררנית, רבים במזרח ירושלים משוכנעים שמדובר בניצול מצב המלחמה כדי להעמיק תהליכים ארוכי טווח בהר הקדוש
הקולות ממזרח ירושלים מעידים עד כמה עמוקה תחושת האובדן של התושבים נוכח מציאות המלחמה. אדם סעיד, צעיר מוואדי ג'וז, סיפר שיצא מביתו אחרי ימים ארוכים של הסתגרות רק מפני ש"רצה להרגיש את רמדאן בירושלים", דבר שלא הצליח לעשות במשך שבוע שלם. הוא תיאר עיר ריקה, את שער שכם חשוך ועזוב, מחסומים בכל פינה ופחד שנכנס לגוף עצמו עם כל אזעקה ופיצוץ. כשהמחסומים נפתחו לרגע והוא הצליח להיכנס לעיר העתיקה, הוא סיפר שנגע בכל אבן בדרך, "כאילו אני מתנצל שלא באתי לשאול לשלומה".
מילותיו ממחישות היטב את מה שהסטטיסטיקות אינן מסוגלות לתפוס: עבור רבים במזרח ירושלים, העיר העתיקה, כנסיית הקבר והר הבית אינם עוד "אתר" אלא חלק מהגדרת העצמי הירושלמי שלהם.
הפגיעה הזאת חורגת מהסמלי. רמדאן הוא גם עוגן כלכלי מרכזי. בתי המלון, המאפיות, החנויות ובעלי הדוכנים בעיר ובסביבתה נשענים על זרם המבקרים, המתפללים והתיירים שפוקדים את העיר במהלך החודש הקדוש, לילת אל־קדר ועיד אל־פיטר.
אוסאמה סלאח, בעל מלון נשיונל, תיאר התרסקות מוחלטת: מלון שבדרך כלל מתמלא עד אפס מקום בימי הרמדאן האחרונים, עם אורחים מחו"ל ומקרב המוסלמים אזרחי ישראל, הידרדר לתפוסה אפסית. לדבריו, חמישה בתי מלון בירושלים נסגרו בשל המלחמה, סגירת שדה התעופה ובעיקר בשל סגירת אל־אקצא. "אנחנו במצב של חורבן מוחלט", הוא אמר, והוסיף שבזמן המלחמה על עזה המצב היה פחות קשה משום שהשמיים נשארו פתוחים ואל־אקצא לא נסגר באופן מלא.
סגירת אל־אקצא: מדרכות כמרחבי תפילה
בעיני רבים, הכאב העמוק ביותר הוא דתי ורוחני. "בלי אל־אקצא אנחנו כלום", אמר סלאח. "הנשמות שלנו קשורות אליו". הדברים הללו חוזרים בעדויות רבות: לא רק געגוע למקום תפילה, אלא תחושה של ניתוק מן המרכז הרוחני של החיים. השיח' מאזן אהראם, איש דת ירושלמי ותיק ואימאם לשעבר במתחם אל־אקצא, תיאר "צער שלא יישכח" בהתייחס לחודש הרמדאן, שהסתיים בלי היכולת להיות חלק מן המסגד, מן הלימוד, מתפילות אעתכאף הליליות ומן החיים הדתיים שמסגד אל־אקצא מייצר במשך כל השנה.
כשמסגד בסדר גודל כזה נסגר דווקא בעשרת הימים האחרונים של החודש הקדוש, הפגיעה אינה נתפסת כאילוץ טכני בלבד אלא כאירוע היסטורי, טראומטי ממש.
על הרקע הזה ניתן לראות בימים האחרונים סרטונים ותמונות של עשרות מתפללים מחוץ לחומות העיר העתיקה. ברחובות, על מדרכות, סמוך לשער שכם, שער הפרחים וראס אל־עמוד, התארגנו תפילות שקטות, לפעמים קטנות, לפעמים גדולות יותר, כמעט תמיד מאולתרות.
נאפז עסילה, פעיל פלסטיני בעיר העתיקה, תיאר בפני ח'ליל עסלי כיצד הרחובות הופכים למסגד פתוח והמדרכות למרחבי תפילה. זו לא הייתה מחאה המונית במובן הקלאסי, אלא סוג של התנגדות שקטה: ניסיון לומר שגם אם הדלתות נסגרו, לא ניתן לנתק את הקשר בין האנשים לבין אל־אקצא. אסעד מחמוד, צעיר ירושלמי, אמר לאל־עסלי בפשטות: "כל עוד אל־אקצא סגור, אנחנו כאן".
מובן שרבים מבינים את הסגירה של המקומות הקדושים גם כתוצאה של סכנה ביטחונית אמיתית תחת איום טילים; אולם בהיעדר ערוצי תקשורת והידברות ולאור האכיפה הנוקשה והבררנית, רבים במזרח ירושלים משוכנעים שמדובר בניצול מצב המלחמה כדי להעמיק תהליכים ארוכי טווח בהר הקדוש. כך או כך, במציאות הנוכחית קשה להפריד לגמרי בין ביטחון, משילות, דת ופוליטיקה. כאשר השר הממונה על המשטרה מזוהה בעצמו עם סדר יום מקדשי, וכאשר הסדרים שבעבר נחשבו לטאבו כמו סגירת אל־אקצא ברמדאן מתרחשים כמעט בלי דיון ציבורי בישראל, אין פלא שהתושבים מתקשים לראות במהלך צעד בטיחותי בלבד.
מלחמה ללא מיגון
אלא שהסיפור של מזרח ירושלים אינו מסתכם בעיר העתיקה. הוא נוגע גם לחיים עצמם וליומיום של תושבי שכונות מזרח ירושלים. ירושלים אומנם מוגנת באופן יחסי טוב יותר מערים אחרות בארץ, והרוב המוחלט של הטילים מיורטים. אבל גם כאשר היירוט מצליח, חלקיו נופלים מן השמיים אל הארץ.
ואכן בשבוע החולף נפלו שברי יירוט ורסיסי טילים בשיח' ג'ראח, בראס אל־עמוד, בעיר העתיקה, בשטח הר הבית, ליד כנסיית הקבר, על גגות ברובע היהודי, כמו גם בשכונות וליד מוסדות לאומיים במערב העיר. בשעה שצינורות ברזל נופלים מן השמיים בכל חלקי העיר, לרבים מתושבי מזרח ירושלים אין ממ"ד ואף לא מקלט קרוב. לעיתים אין שום מרחב מוגן נגיש. אנשים מסתתרים בחללים סגורים, רצים לחדרי מדרגות, למסדרונות, או פשוט מקווים לטוב.
כאן נחשפת בעיית יסוד נוספת: המחסור במיגון במזרח ירושלים אינו תוצאה של השבועות האחרונים, אלא של שנות הזנחה ארוכות. גורמים בחברה האזרחית שפועלים בתפר שבין הקהילות במזרח ירושלים לבין העירייה, פיקוד העורף ומשרדי הממשלה, מתארים מציאות שבה גם כשהאיום ברור, המענה הממסדי נותר איטי, חלקי ולא־מותאם.
במזרח ירושלים הרשויות יודעות להפעיל שליטה, אבל מתקשות לספק הגנה, היערכות ותמיכה אזרחית בסיסית
הלקח המרכזי שאמור היה להילמד מן המלחמה הקודמת הוא פשוט: אין במזרח ירושלים מספיק מיגון. ואכן, העירייה ופיקוד העורף פתחו בעקבות המלחמה הקודמת מספר בתי ספר ומקלטים, אך ברוב המקרים מדובר בפתרון חלקי בלבד: לעיתים נדרשת הליכה של כעשר דקות באמצע הלילה כדי להגיע למרחב מוגן, דבר שאינו ריאלי עבור משפחות עם ילדים, קשישים או מי שחוששים לצאת לרחוב בזמן אזעקה.
גם כאשר יש מקלט, הוא אינו תמיד שמיש בפועל בגלל מיקומו, גודלו או עקב העובדה שהשהייה הצפופה בו של נשים וגברים יחד אינה תמיד מותאמת מבחינה חברתית ותרבותית.
על הרקע הזה עלתה כמעט מכל המנהלים הקהילתיים במזרח העיר דרישה ברורה להציב מיגוניות ניידות ליד מוקדי חיים בסיסיים: מרפאות, טיפות חלב, בתי ספר ומרכזים שכונתיים. אלא שגם כעת, מעל עשרים יום לתוך המלחמה, בזמן ששברי יירוט כבר נפלו ברחבי ירושלים ובכלל זה במזרח העיר, במשרד הביטחון ובפיקוד העורף עדיין שקועים עמוק בדיונים האם מיגוניות ניידות מספקות הגנה מספקת מול איום של טילים הנושאים עשרות קילוגרמים של חומר נפץ.
מבחינת התושבים והפעילים בשטח, זו בדיוק הבעיה: במקום לספק מענה מיידי מפני האיום הממשי של שברי יירוט ורסיסים, המערכת מתווכחת על פתרון מושלם בזמן שאנשים רצים לחדרי מדרגות ומקווים לטוב.
גם במישור ההיערכות והחוסן ההזנחה ניכרת. האם מאז יולי 2025, אחרי מלחמת 12 הימים עם איראן, קיימו העירייה ופיקוד העורף תרגיל מסודר עם האוכלוסייה והמוסדות הרלוונטיים במזרח ירושלים? בינתיים, נוכח ההזנחה של הרשויות, החלו גורמי חברה אזרחית בירושלים להפיק בעצמם סרטוני הסברה בשפה וברקע ירושלמיים מתוך הבנה שהמסרים הרשמיים בערבית אינם תמיד פונים אל הציבור המקומי (דובר פיקוד העורף בערבית הוא דרוזי מהצפון, וכך גם המסרים המיועדים לחברה הבדואית בדרום אינם מותאמים לפלסטינים בירושלים).
המלחמה לא החריבה את מזרח ירושלים, אבל היא חשפה עד כמה מרחב עירוני שלם בבירת ישראל חי בדוחק בין הפטיש לסדן, בין גדר ההפרדה לרשויות המדינה, בין קדושה להזנחה
במקביל לכך, בעוד משרדי ממשלה ומוקדי שירות סגורים או מצמצמים פעילות, ארגוני החברה האזרחית נותרים לבדם בחזית ונאלצים להחזיק את הקו: סדנאות חוסן לנשים ולילדים, סיוע במיצוי זכויות, מענה טלפוני ודיגיטלי ונוכחות מתמדת בפורומים של פיקוד העורף ובסיורי שטח. לנגד עינינו מתבהרת אם כך התמונה בחדות: במזרח ירושלים הרשויות יודעות להפעיל שליטה, אבל מתקשות לספק הגנה, היערכות ותמיכה אזרחית בסיסית.
וכך חוזר הניגון הישן והמוכר במזרח ירושלים: הריבונות הישראלית מורגשת מאוד כסמכות ופחות כאחריות. את הפער כאמור ממלאים ככל האפשר ארגוני החברה האזרחית.
מזרח ירושלים אינה הזירה המרכזית של המלחמה. אבל עדיין חשוב להבין מה קורה בצד החשוך של עיר הבירה של מדינת ישראל והעיר הערבית הפלסטינית הגדולה ביותר בארץ. המלחמה לא החריבה את מזרח ירושלים, אבל היא חשפה עד כמה מרחב עירוני שלם בבירת ישראל חי בדוחק בין הפטיש לסדן, בין גדר ההפרדה לרשויות המדינה, בין קדושה להזנחה, בין שליטה מלאה לאחריות חלקית בלבד.
בשעה שבמערב ירושלים מצב החירום הוא הפרעה לשגרה. במזרח ירושלים מצב החירום הנוכחי פוגש שגרה של חירום ופגיעוּת. לכן גם כשהעיר שקטה יחסית, וגם כשההתנגדות למציאות כמעט חרישית, נשמע בה קול ברור של פחד, לא רק מפני הטילים אלא פחד עמוק יותר מפני עיר שהולכת ונסגרת בפני תושביה.
אולם ירושלים, כמו שרק עיר קדושה בת אלפי שנים יודעת, תחכה בשקט לזמנה, וכהרגלה היא עוד תמצא את דרכה אל מרכז הבמה ותדע להפתיע אותנו. איך כיצד ומתי? רק ימים יגידו.
