אין מקום שבו הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתגלם במלוא מורכבותו כמו בירושלים. מאז כיבוש וסיפוח מזרח העיר ב־1967, וביתר שאת מאז חקיקת "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל" ב־1980, ירושלים מדגימה צורה ייחודית של שליטה ישראלית באדמות ובאזרחים פלסטינים.
בשונה מהאזרחים הערבים בגבולות הקו הירוק בישראל, שלפחות להלכה הם אזרחים שווים לכל דבר ובתוך כך בעלי זכות הצבעה, לתושבי מזרח ירושלים יש מעמד זמני של תושבי קבע. עם זאת, בשונה מהפלסטינים בגדה המערבית ובוודאי בעזה, הפלסטינים במזרח ירושלים חיים בתוך השטח המוניציפלי של ירושלים; הם כפופים לחוקי מדינת ישראל ולא לשלטון צבאי או לרשות הפלסטינית.
צורת השלטון הזו יוצרת קשיים שונים לחיי הפלסטינים באזור זה בשונה מתושבי הגדה, עזה או פנים ישראל, שכן היא מגדילה מאוד את החיכוך שלהם עם הבירוקרטיה הישראלית. מאמר של הכותב הירושלמי שאדי א־שרפא, שפורסם באתר המכון למחקרי פלסטין, מתאר את החיכוך הזה ומדגים כיצד הבירוקרטיה חודרת לחלקים האישיים ביותר בחיי הפלסטינים במזרח העיר ומשמשת ככלי לדיכוי ושליטה, בפרט מאז ה־7 באוקטובר ולאורך המלחמה בשנתיים האחרונות.
ועדת בדיקה של ביטוח לאומי ומשרד הפנים נכנסה לחיפוש בביתו של אדם והאשימה אותו ש"מרכז חייו אינו בירושלים" מכיוון שיש לו בארונו חמש חולצות בלבד
חובת ההוכחה לתושבות הקבע
לב הדיכוי הזה הוא הזמניות והארעיות של מעמד תושבות הקבע שהוענק לתושבי ירושלים לאחר כיבוש העיר בשנת 1967. בניגוד למעמד של אזרח, מעמד התושבות ניתן לשלילה בכל עת על ידי המדינה, למשל במקרה של לימודים במשך תקופה ממושכת בחוץ לארץ. תושבי מזרח ירושלים נדרשים לספק באופן שוטף מסמכים שמצביעים על כך שירושלים היא מרכז החיים שלהם.
אם הם מחליטים לנסוע ללמוד בחו"ל, בחירה שלכל אזרח נראית כזכות בסיסית ומובנת מאליה, במקרה של פלסטינים ירושלמים, הרשויות יכולת למנוע מהם לחזור.
כדי להוכיח שירושלים היא "מרכז החיים", התושבים נדרשים להראות חשבונות חשמל ומים ואף תמונות מתוך הבית שנבחנות על ידי פקידי המשרד. א־שרפא מתאר שיחות רבות ששמע כבדרך אגב כאשר ישב במשרד הפנים בשכונת ואדי אל־ג'וז, המוכר לכל תושב מזרח ירושלים. חלקן נותנות תחושה כמעט קפקאית של בירוקרטיה משפילה וחודרנית.
לדוגמה, פקידי משרד הפנים שחוקרים זוג נשוי ומבררים אם בני־הזוג ישנים יחד, או שהאישה ישנה בסלון, שכן בתמונות של ביתם נראה חדר עם שתי מיטות נפרדות. הסיבה לכך היא שכל ראיה לכך שמרכז חייו של התושב הוא מחוץ לירושלים – לרוב בגדה המערבית או בחו"ל – עלולה להוביל לשלילת התושבות ולאובדן המעמד החוקי שלו.
במקום אחר, ועדת בדיקה של ביטוח לאומי ומשרד הפנים נכנסה לחיפוש בביתו של אדם והאשימה אותו ש"מרכז חייו אינו בירושלים" מכיוון שיש לו בארונו חמש חולצות בלבד. אותו אדם נאלץ להודות שחולצות אלו הן כמעט כל מלתחתו, ואין לו כלל בגדים נוספים.
אלו אינן דוגמאות בודדות. דו"חות של המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח משנת 2024 מעידים על כך ששאלות חודרניות אלו הן המצויה בשימוש משרד הפנים והביטוח הלאומי לבחינת מעמד התושבות.
מתוך לחץ כלכלי, פלסטינים מסוימים נדחקים לתפקיד הבלתי־נעים של חקירה ודרישה בפרטים היום־יומיים ולעיתים גם האינטימיים ביותר של חיי תושבים פלסטינים אחרים
מתווכים מקומיים בעל כורחם
אספקט אחר של שליטה שא־שרפא מתאר הוא קבוצת הפקידים והמתווכים הערבים שממלאים תפקיד במנגנון הבירוקרטי. במקרים רבים, פקידי משרד הפנים או עובדים שמסייעים להם בתרגום ובבדיקות הם ערבים, וכך גם עובדים שמסייעים לצוותי הבדיקה של משרד הפנים והביטוח הלאומי בבחינת בתי תושבים. עובדים אלו משתתפים לעיתים בסריקות לאיסוף מידע כדי לבחון את תושבות הקבע של תושבים, והופכים את הסיטואציה להזויה אף יותר בעיני התושב הפלסטיני – במקום אנשי הממסד הישראלי דוברי העברית (או בנוסף אליהם), מי שמשתתף בבחינת מעמדו הוא אדם הדומה לו בכל מובן, דובר את שפתו, ולרוב חי קרוב אליו.
תופעה זו מקבילה למנגנונים המאפיינים משטרים קולוניאליים שבהם השליטה בחברה המקומית נעשית בידי בני החברה עצמה ודרך יצירת מעמד של "מתווכים מקומיים". למעשה מדובר במעין צורה נוספת של "הפרד ומשול" שמגייסת פרטים מהחברה ומטילה עליהם את התפקיד של שימור יחסי הכוח ומנגנוני השלטון והדיכוי.
עם זאת, א־שרפא מדגיש כי המתווך אינו חלק אינטגרלי במערכת. פראנץ פאנון, שכתב על השלטון הקולוניאלי באלג'יריה מתייחס למתווכים ככלי, ככאלו שאינם יכולים להשפיע על המדיניות המפלה והדכאנית, אלא רק יכולים ליישם אותה, ובכך מפחיתים את החיכוך בין הכובש לנכבש. א־שרפא מחזק אמירה זו, ומוסיף עליה הבדל נוסף – המזרח־ירושלמים במעמד זה נמצאים שם לרוב מהכרח ולא מרצון.
בעיית התעסוקה הכרונית במזרח ירושלים היא זו שדוחפת תושבים, בעיקר צעירים, לעבודה במנגנוני המדינה. א־שרפא מתייחס לכך כמעין חלוקת תפקידים מובנית ומתוכננת בין ישראל לבין הפלסטינים המזרח־ירושלמים: מתוך לחץ כלכלי, פלסטינים מסוימים נדחקים לתפקיד הבלתי־נעים של חקירה ודרישה בפרטים היום־יומיים ולעיתים גם האינטימיים ביותר של חיי תושבים פלסטינים אחרים.
מנגד, המנגנון הישראלי הוא זה שמקבל את ההחלטות וקובע מלכתחילה כי מדיניות בלתי־צודקת כזו תימשך ותתעצם, וכי חרב שלילת התושבות תישאר מונפת מעל ראשם של התושבים במזרח העיר. המתווך הפלסטיני משמש, שלא בטובתו, כזרועו הארוכה של מנגנון השליטה הישראלי.
החוק נגד בנייה פלסטינית
כלי שליטה אחר שא־שרפא מתייחס אליו הוא השליטה באמצעות מנגנוני התכנון, הבנייה והאכיפה, וזו בין הנקודות הכואבות ביותר לתושבי מזרח ירושלים. רק בחודשים האחרונים פונו משפחות מבית בסבוס ומבית רג'בי בשכונת סילוואן לדרישת מתנחלים מעמותת "עטרת כהנים", על בסיס חוק נכסי נפקדים שנחקק ומיושם באופן בלתי־אחיד תוך הפליה בוטה וכמעט רשמית בין יהודים לערבים.
הפינויים בסילוואן וכן הניסיונות ארוכי השנים לפנות רבים מתושבי שיח' ג'ראח מבתיהם, אסורים על פי החוק הבין־לאומי, כפי שאישר לאחרונה בית הדין הבין־לאומי לצדק (ICJ), אך הם ממשיכים להתרחש.
אולם בשונה ממקרים אלו, שהם נקודתיים ונוגעים לאזורים מתוחמים ומוגדרים בעיר, הריסות בתים בטענה לבנייה לא־חוקית ממשיכות ומתעצמות בכל רחבי מזרח העיר. בחודש שעבר נהרס באכזריות ביתם של עשרות תושבים פלסטינים בשכונת ואדי קדום, והתושבים נזרקו לרחוב בלילה תוך אלימות והתגרות מצד עובדי הקבלן הישראלים שביצעו את ההריסה.
מקרים אלו אינם נדירים, והם חלק ממדיניות ארוכת שנים שבמסגרתה המדינה והעירייה מקשות מאוד באישור תוכניות ובמתן היתרי בנייה לתושבי מזרח העיר.
לפי הנתונים המחקריים שא־שרפא מביא, לתושבי ירושלים הפלסטינים, שהם כמעט 40% מהאוכלוסייה בעיר, מוקצים רק כ־13% מהשטחים הניתנים לבנייה בעיר, והם מצליחים להגיש רק כ־15% מהבקשות להיתרי הבנייה, וגם מתוכן אחוז האישורים נמוך בהרבה מאחוז האישורים במערב העיר. אחוז דחיית הבקשות בשנים האחרונות אף כפול במזרח העיר בהשוואה למערבה.
להערכת א־שרפא, זהו השלב המשלים במאמץ של ישראל להפוך את התושבות בעיר מזכותו המוּלדת של התושב, לאישור מותנה שתלוי בצייתנות התושב לישראל ולמנגנון הפוליטי המדכא
כך יוצא שגם כאשר תושב פלסטיני מצליח לגייס את הכספים הרבים שנדרשים לצורך הבקשה להיתר בנייה, סיכוייו לקבל היתר נמוכים בהרבה, וכתוצאה מכך הסיכון שבהשקעה גדול משמעותית.
פרט לכך, א־שרפא מזכיר כי זה עשרות שנים העירייה מחרימה בדרכים שונות קרקעות במזרח ירושלים לטובת בניית שכונות ופרויקטים ליהודים ולעמותות מתנחלים, תוך הגבלות קשות על הבנייה החוקית לפלסטינים והשקעה מינימלית בשכונות שלהם. א־שרפא מתאר זאת כמדיניות של "חנק" תכנוני, שדוחף פלסטינים לבנייה לא־חוקית – שלעיתים קרובות נהרסת – או למעבר לגדה, מה שעלול להוביל לשלילת תושבות הקבע שלהם על כל יתרונותיה.
השילוב הזה הוא חלק מהותי במדיניות השליטה הישראלית בתושבי מזרח העיר בכלים בירוקרטיים, ואליו מצטרף מאפיין נוסף – המעקב.
האח הגדול
בשנים האחרונות הוצבו מצלמות רבות ואמצעי מעקב ברחבי ירושלים. לדברי א־שרפא, מצלמות אלו משמשות בין השאר למעקב אחרי תנועתם של פלסטינים מהגדה לירושלים ולהיפך, ולפי מחקר שהוא מצטט, הן משמשות גם לאיסוף מידע לצורך בחינת "מרכז החיים" של תושבי מזרח העיר, והן מגדילות את הסיכון לשלילת תושבותם.
לטענתו, גם איכון טלפונים ניידים משמש לכך, וכן נעשה שימוש בעובדים פלסטינים בשירות ישראל שנוסעים לאסוף מידע בכפרי הגדה ולצלם מכוניות ירושלמיות שחונות בכפרים אלו לזמנים ממושכים. א־שרפא קובע נחרצות כי כל הכלים הללו משרתים את אותה מטרה של מדיניות התכנון והבנייה: התניית החיים של הפלסטינים בירושלים בנאמנות לשלטון הישראלי והגברת השבריריות של מעמדם בעיר.
אי־אפשר להרוס את החיבור השורשי והרגשי של הפלסטינים לעיר מולדתם ולארצם
א־שרפא מציין שמאמצים אלו של ישראל התגברו משמעותית לאחר ה־7 באוקטובר ופרוץ המלחמה. הוא מתאר שימוש נרחב יותר בשלילת תושבות באמצעים מינהליים בטענות, לעיתים ללא הוכחות, לתמיכה בטרור או לסכנה ביטחונית (אם כי לפי נתוני המוקד להגנת הפרט, לא נשללה תושבות ממזרח־ירושלמים מטעמי "הפרת אמונים" למדינה בשנת 2023, ולפי נתוני מרכז המחקרים הפלסטיני שא־שרפא מצטט, בשנת 2024 נשללה תושבותם של 4 אנשים בסך הכול, אך יש 20 משפחות נוספות שמאוימות בהרחקה).
אין ספק שאכן החמיר המצב בשטח: בקשות לאיחודי משפחות כמעט שלא נענו בשנים 2025-2024, ולטענת א־שרפא מדובר בחלק מהמאמץ הדמוגרפי למנוע את צמיחת המשפחות הפלסטיניות בירושלים; כך גם גדל מאוד מספר "ביקורי הבית" לבחינת התושבות, תוך בחינה של כל הפרטים האישיים בבית התושבים. להערכת א־שרפא, זהו השלב המשלים במאמץ של ישראל להפוך את התושבות בעיר מזכותו המוּלדת של התושב, לאישור מותנה שתלוי בצייתנות התושב לישראל ולמנגנון הפוליטי המדכא.
לבסוף, א־שרפא מראה לאורך כל מאמרו על בסיס העדויות האישיות, הנתונים המחקריים והדיווחים הרשמיים, כיצד המערכת הישראלית במזרח ירושלים נועדה להצר את חיי הפלסטינים, לאיים עליהם בשלילת המעמד ובגירוש ולמנוע מהם חיים יציבים ובטוחים. ואף על פי כן, א־שרפא רואה זאת כהוכחה לכך שאת החיבור המשפטי בין אדם לעירו ניתן אולי להתנות או למחוק בכלים מינהליים פשוטים, אך אי־אפשר להרוס את החיבור השורשי והרגשי של הפלסטינים לעיר מולדתם ולארצם. על אף ההתרחבות של מפעל השליטה וההתנחלויות, נותר החיבור כשהיה.
ובניגוד להוגים כמו פאנון, שכתב על מערכת שלא יכול היה לתקן, חשוב לזכור שהבירוקרטיה שמופנית ככלי נשק כלפי הפלסטינים ניתנת לשינוי, והיא חייבת להשתנות.
