בית הקברות ממילא שבלב ירושלים של ימינו נחשב לאחד מבתי הקברות המוסלמיים הגדולים והעתיקים ביותר בעיר ירושלים. בשורות האלה אבקש לבחון את השינויים שעברו על המקום כמרחב קבורה וכזירה שמצטלבים בה היסטוריה עירונית, זיכרון קולקטיבי ומאבקים פוליטיים.
דרך ניתוח התהליכים שעברו על בית הקברות ותוך התמקדות במקרה של משפחת א־דג'אני הירושלמית, שאבותיה חיו ונקברו בעיר ואילו צאצאיה הפכו לפליטים, נחשפת מציאות מפוצלת המאפיינת את ירושלים המודרנית. במובן זה, האופן שבו נותקה ממילא מקהילתה ההיסטורית בעקבות חלוקת העיר והכיבוש הישראלי של החלק המערבי שלה, מאיר לא רק את גורלו של בית קברות מסוים, אלא את גורלה של החברה הירושלמית הפלסטינית כולה – את שבירת הרצף העירוני שלה, את הפגיעה במורשתה ואת צורות המאבק שנכפו עליה כדי לשמר שאריות נראות במרחב.
עם זאת, המקרה של ממילא אינו שייך לעבר בלבד, אלא ממשיך להשתקף במציאות הפוליטית והחברתית של ירושלים בהווה. הניתוק בין המקום לבין הקהילה הפלסטינית, שהחל בעקבות מלחמת 1948 והעמיק לאורך השנים, הוא חלק מתהליכים רחבים יותר של שינוי מרחבי, שליטה פוליטית והיחלשות המרכזיות של ירושלים הפלסטינית.
במחצית המאה ה־19 החלה העיר להתפתח מחוץ לחומות, והתרחבה מערבה, צפונה ודרומה. אזורים ששימשו בעבר לשימושים כמו קבורה, חקלאות ומחצבות נבלעו בהדרגה בלב העיר המתפתחת
בית הקברות ממילא, ובשמו המקורי: מאמן אללה
בית הקברות ממילא, הידוע בערבית בשם "מאמן אללה", והשוכן בלב ירושלים המודרנית – בין רחוב אגרון מדרום, קניון ממילא ממזרח, נחלת שבעה מצפון ומלון וולדורף אסטוריה ממערב – הוא עדות חיה להיסטוריה ארוכת השנים של העיר.
מקורות היסטוריים כתובים מצביעים על חשיבותו של האתר כבר מהמאה ה־11 לספירה, כאשר ממצאים ארכיאולוגיים שנחשפו בו מעידים על המשכיות של הקבורה המוסלמית מהתקופה הממלוכית (המאה ה־13) ועד אמצע המאה ה־20. לאורך הדורות נקברו במקום זה פקידים, מלומדים ועשירים לצד פשוטי העם, דבר ההופך אותו למיקרוקוסמוס של החברה הירושלמית על כל רבדיה.
השם ממילא נושא משמעויות שונות הקשורות בזיכרון היסטורי ובהקשרים פוליטיים ודתיים משתנים. לפי מסורת אחת, מקורו בכנסייה ביזנטית שהוקמה במקום ונקראה על שם קדושה בשם ממילא, שבה נקברו מרטירים נוצרים שנהרגו בכיבוש הפרסי בשנת 614 ונקברו סביב בריכת ממילא. בתקופה המוסלמית והעות'מאנית הופיעו פירושים נוספים לשם, בהם מא מן אללה (מים מאלוהים) או "באב אללה" (שער אלוהים).
גם במסורות יהודיות ונוצריות הופיעו גרסאות שונות לשם, המשקפות את קדושת המקום. לצד זאת, הוצע פירוש מודרני הקושר את השם לבריכה שנבנתה או נתרמה בידי אישה רומית בשם ממילא או מקסימילה.
לאורך ההיסטוריה בתי קברות מוסלמים נבנו מחוץ למרקם האורבני בערים. בירושלים כל בתי הקברות נמצאים מחוץ לחומות העיר העתיקה. עם ההתפתחות האורבנית הפכו בתי קברות לחלק מהעיר.
במקרה של ירושלים, במחצית המאה ה־19 החלה העיר להתפתח מחוץ לחומות, והתרחבה מערבה, צפונה ודרומה. אזורים ששימשו בעבר לשימושים כמו קבורה, חקלאות ומחצבות נבלעו בהדרגה בלב העיר המתפתחת. כך הפך בית הקברות המוסלמי בממילא, שהיה אתר הקבורה המרכזי במשך מאות שנים, לשטח בעל ערך נדל"ני גבוה.
מאז תקופת המנדט הבריטי בארץ, קיימת תוכנית עירונית שנועדה להרוס את בית הקברות ולהקים שכונה מודרנית במקומו, אך התוכנית לא יצאה לפועל בשל פרוץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936. על רקע זה התפתח עימות בין הקהילה המוסלמית, שביקשה לשמר את בית הקברות, לבין הבריטים, שניסו לנצל את ערך הקרקע.
ההתפתחויות השפיעו באופן ניכר על היקף האתר וגם על הקשר של החברה המוסלמית למקום. כך, מתוך שטח רחב ידיים בגודל של 138 דונמים, נותרו כיום באתר כ־20 דונם בלבד המקיפים את בריכת ממילא
העימות הוביל את המועצה המוסלמית העליונה לערוך סקר בשנת 1945 שתיעד 841 קברים ושמות של הנקברים, נתון המסייע עד היום בזיהוי חלק מהקברים. בתקופת המנדט הבריטי המאוחרת נרקמו תוכניות רחבות היקף לשינוי פני האזור.
סקרים שבוצעו ב־1946 העידו על כוונות המועצה המוסלמית והשלטונות הבריטיים להפוך את חלקו המזרחי של בית הקברות לאזור מסחר ומגורי יוקרה, תוך שימור קברים נבחרים מתקופת צלאח א־דין. תוכניות אלו, שתוארו גם על ידי מתכנן הערים הנרי קנדל כניסיון "לייפות את הסביבה", נגדעו עם סיום המנדט ב־1948.
לאחר מלחמת 1948 חולקה ירושלים, ובית הקברות עבר לשליטה יהודית, כשהוא מנותק מהקהילה הערבית. מאז, במסגרת פיתוח העיר, בוצעו במקום עבודות שונות: סלילת כבישים, הקמת גן העצמאות, בניית בית ספר, הנחת תשתיות והקמת מבנים נוספים. כתוצאה מתהליך מתמשך זה, הצטמצם שטח בית הקברות והוגבל סביב בריכת ממילא.
בשנות השישים, תחת השלטון הישראלי, החל פרויקט "גן העצמאות". כדי להכשיר את המקום מבחינה הלכתית, הושג הסכם עם הקאדי של יפו, שהכריז על חלק מהשטח כ"לא־קדוש" בתמורה להבטחה לשמר את החלק הדרומי של בית הקברות. עם זאת, בפועל הוקמו בשטח מבנים נוספים כמו בית אגרון ובית הספר הניסויי, לצד תשתיות כבישים וביוב, וזאת ללא כל מחאה משמעותית מצד הקהילה המוסלמית, שהייתה נתונה באותה עת תחת מגבלות הממשל הצבאי.
ההתפתחויות הללו השפיעו באופן ניכר על היקף האתר וגם על הקשר של החברה המוסלמית למקום. כך, מתוך שטח רחב ידיים בגודל של 138 דונמים, נותרו כיום באתר כ־20 דונם בלבד המקיפים את בריכת ממילא. עם זאת, השרידים הארכיאולוגיים ששרדו והסיפורים הטמונים בהם על אודות הנקברים במקום ממשיכים ללמד אותנו רבות על חייהם של תושבי ירושלים מימי הביניים ועד ימינו.
חפירות ההצלה של רשות העתיקות חשפו תמונת מצב מדהימה: ריכוז צפוף של כאלף קברים בחמש שכבות קבורה שונות מהמאה ה־12 ועד ימינו, לצד שרידים מתקופת הברזל ואמת מים עתיקה
בניית המלון של המופתי שהכשירה את הקמת מוזיאון הסובלנות
בפינת הרחובות אגרון והמלך דוד ניצב מבנה שחזיתו המפוארת מספרת את סיפורה של העיר במאה האחרונה. המבנה ידוע בימינו כמלון וולדורף אסטוריה היוקרתי, אך שורשיו נטועים עמוק בימי המנדט הבריטי תחת השם מלון פאלאס.
בשנת 1929 המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, שזיהה את תנופת הפיתוח המואצת של מערב העיר, יזם את הקמת המלון המפואר. אלא שהיוזמה לא עברה בשקט: כבר בשלב חפירת היסודות התגלו באתר עצמות אדם. המופתי אומנם הורה על קבורה מחדש, אך הקהילה המוסלמית סערה. נגד המופתי הוגשה תביעה משפטית בטענה להרס קברים בבית הקברות "ממילא" הסמוך, והפרויקט הפך לסלע מחלוקת דתי ופוליטי.
המשבר הכלכלי העולמי של שנות השלושים לא פסח על ירושלים. המלון הצעיר נקלע לקשיים, שינה את פניו, והפך למבנה משרדים של המועצה המוסלמית העליונה. אך קירותיו המשיכו לספוג היסטוריה: ממשלת המנדט השתמשה באולמותיו להתכנסויות רשמיות, ובין כתליו התנהלו הדיונים הגורליים של ועדת פיל, ששרטטה לראשונה את תוכנית חלוקת הארץ.
בשנת 2010, כחלק מהעבודות להקמת מלון וולדורף אסטוריה, נערכו באתר חפירות ארכיאולוגיות שחשפו בור מים חצוב ומטויח ששימש את תושבי האזור עד התקופה העות'מאנית, נוסף על שישה קברים מוסלמיים מהמאות ה־11 עד ה־15. גילוי זה אישר כי בעבר הרחוק אכן התפרס בית הקברות ממילא גם על שטח המלון, אך הוא לא היה פעיל בתקופתו של המופתי.
המלון נפתח מחדש ב־2014 לאחר שש שנות שיקום אינטנסיביות, אולם המהפך עורר ביקורת ציבורית נוקבת: המתכננים בחרו לשמר רק את החזית המרשימה, ואילו פנים המבנה ההיסטורי נהרס כליל ונבנה מחדש.
באופן מפתיע, סיפורו של מלון פאלאס הפך לקלף מכריע במאבק משפטי אחר – הקמת מוזיאון הסובלנות. בדיוני בג"ץ נטען כי אם המופתי עצמו אישר בנייה על שטח שבו נמצאו קברים עתיקים, הרי שיש לכך תקדים המכשיר בנייה דומה גם במוזיאון הסובלנות. עם זאת, הממצאים הארכיאולוגיים מ־2010 הבהירו את התמונה: הקברים במתחם המלון היו עתיקים מאוד, מה שהוכיח כי בזמן בניית פאלאס, האזור כבר מזמן לא נתפס כבית קברות פעיל.
הוויתור על חפירה מלאה ועל שימור הקברים נתפס על ידי רבים כהחמצה היסטורית בלתי־הפיכה של ההזדמנות האחרונה לתעד ולכבד את אחד האתרים החשובים והעתיקים בירושלים
היוזמה להקמת מוזיאון הסובלנות שנהגתה על ידי טדי קולק וקודמה על ידי אהוד אולמרט, יצאה לדרך ב־2004 בתכנונו של האדריכל פרנק גרי. חפירות ההצלה של רשות העתיקות חשפו תמונת מצב מדהימה: ריכוז צפוף של כאלף קברים בחמש שכבות קבורה שונות מהתקופה האיובית (המאה ה־12) ועד ימינו, לצד שרידים מתקופת הברזל ואמת מים עתיקה.
למרות העושר הארכיאולוגי והמגוון של סגנונות הקבורה שנחשפו, החלו התנגשויות משפטיות חריפות. עתירה של התנועה האסלאמית הובילה להפסקה זמנית של החפירות, אך ב־2008 דחה בג"ץ את העתירות ואישר את המשך הבנייה.
סיומו של התהליך עורר ביקורת נוקבת מצד חוקרים ופעילי שימור. רשות העתיקות טענה בבית המשפט כי מוצו הבדיקות הארכיאולוגיות, אך בפועל נחפרו ותועדו רק כ־30%-40% מהקברים שנחשפו; רוב השטח פונה ופורק ללא מחקר מעמיק.
על אף שבית הקברות הוכרז כאתר עתיקות כבר בימי הבריטים, הוא מעולם לא זכה למחקר ארכיאולוגי מקיף לפני תחילת העבודות. הוויתור על חפירה מלאה ועל שימור הקברים נתפס על ידי רבים כהחמצה היסטורית בלתי־הפיכה של ההזדמנות האחרונה לתעד ולכבד את אחד האתרים החשובים והעתיקים בירושלים. המאבקים סביב המלון והמוזיאון מאופיינים כמאבקים בין המוסדות והחברה; לעומתם המאבק של משפחת א־דג'אני מראה יוזמה אינדיווידואלית לשמר את החלק של המשפחה בבית הקברות, כפי שאראה בהמשך.
משפחת א־דג'אני והקבורה במאמן אללה
בין השבילים והמצבות נפרש סיפורן של המשפחות הירושלמיות שחיות עד ימינו אנו בעיר. בתקופה העות'מאנית, הפכה ממילא למשכנן האחרון של משפחות האליטה המוסלמית בעיר, כמו משפחת דג'אני הנודעת, שקבריהן העניקו לנו הצצה נדירה אל עומק ההיסטוריה המשפחתית והחברתית של ירושלים.
אך הזמן והשינויים לא חסו על המקום. בסקר הקברים של המועצה המוסלמית העליונה משנת 1945, הופיעו עשרות קברים של בני המשפחה לאורך הדורות. רובם המכריע של אותם קברים ומצבות שתועדו אז כבר אינם קיימים עוד היום.
משפחת דג'אני נחשבת לאחת המשפחות הירושלמיות הבולטות, שכן מילאה תפקיד מרכזי בתולדותיה התרבותיים והחברתיים של העיר. רבים מבני המשפחה נטמנו לאורך הדורות בבית הקברות ממילא, זאת נוסף על אלו שנקברו בחלקת הקבורה המשפחתית בהר ציון הסמוכה לקבר דוד המלך או כפי שנודע בערבית – הנביא דאוד.
בשעה שלחברה הפלסטינית אין ארכיון משלה שיכול לספר לנו על העבר שלה, בית הקברות ממילא, או מה שנותר ממנו, יכול לספר לנו על חלק מהעבר
הסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר הקדיש את המתחם שבהר ציון למייסד המשפחה, שהיה שיח' סופי, ומאז נקשרה המשפחה למקום ושמה הפך לדג'אני א־דאודי. המשפחה שירתה את המקום ואת המתחם הסופי עד שנת 1948, אז הפכו בני המשפחה לפליטים במזרח העיר, בגדה המערבית ובירדן.
אותו שיח' נפטר ונטמן בבית הקברות ממילא בשנת 1561, באזור הקרוב לבית מלון לאונרדו בימינו. מרשימות התיעוד של המועצה המוסלמית העליונה משנת 1940 נראה כי עשרות מבני משפחת דג'אני נטמנו בסמוך לשיח'. בעקבות תוצאות מלחמת 1948, שהפכה את ממילא לחלק ממדינת ישראל, נותק הקשר בין בית הקברות והחברה הפלסטינית, שהפכה לחברת פליטים במזרח העיר ובירדן.
הניתוק בין המשפחה לצד חלוקת העיר וההתפתחות האורבנית שלה, הובילו להזנחת בית הקברות. בשנת 1986, אדם שתואר בפי נציגי משפחת דג'אני כעבריין, השתלט על מבנה הקבר ועקר את הקברים. אחר כך חיפה את הקירות במראות ופתח במקום פאב.
משפחת דג'אני ניהלה מאבק משפטי ארוך נגד הפולש, ובשנת 2012 הצליחה להחזיר לידיה את המבנה ולשפץ אותו על חשבונה. כיום המבנה נעול, ונציגי המשפחה מחזיקים במפתח. במרכז החדר ישנה מצבה מודרנית שהוצבה שם במהלך השיפוץ.
המקרה של בית הקברות ממילא ומשפחת דג'אני מראה את העבר המפואר של המקום ושל החברה המקומית בהיבטים דתיים-תרבותיים, חברתיים וכלכליים בד בבד עם ההתפתחות האורבנית של העיר. בשעה שלחברה הפלסטינית אין ארכיון משלה שיכול לספר לנו על העבר שלה, בית הקברות ממילא, או מה שנותר ממנו, יכול לספר לנו על חלק מהעבר, בשמשו מעין ארכיון חברתי כשמצבות הקברים מספרות לנו על הדמויות שבלטו בעיר.
אותן מצבות, לצד המסמכים הארכיוניים של מחלקת הוואקף המוסלמי, שימשו תיעוד יוצא דופן עבור כותבי ההיסטוריה המקומית של החברה הפלסטינית וגם עבור כותבי הספרות היפה, שימוש שמבטא את משמעות המרחב בעבר ובהווה.
