מרוב נתונים לא רואים את המשמעות

בשנים האחרונות מתבססת בשיח הציבורי הישראלי תופעה מוכרת: אינטלקטואלים המגייסים את סמכותם האקדמית לא כדי להאיר את המציאות אלא כדי לערפל אותה. במקום לברר עובדות ולהבהיר את התמונה, הם מציפים את הדיון בנתונים, הסתייגויות והבחנות אינסופיות, ומפצלים את המציאות לשברירי מידע המובילים לאיבוד המשמעות הכוללת. כך הופך הדיון הציבורי למרחב של זריעת ספק מתמשך באמצעות עודף מידע, אשר נועדה לשרת את השררה.

לפני שאעמוד על ההיגיון הרחב של השיטה הזו ועל תפקידה בשיח הציבורי סביב המלחמה בעזה, ראוי להתעכב תחילה על כמה מן הטענות הקונקרטיות של שניים מהמייצגים הבולטים של הגישה הזו: ד"ר יונתן בוקסמן, המזדהה כמומחה למחקר כמותי, וההיסטוריון הצבאי פרופ' דני אורבך. אף שאינני סבור שיש תועלת גדולה בהפרכת טענותיהם אחת לאחת, הדוגמאות עצמן ממחישות היטב את השיטה.

מספרים וסיפורים: השערות וסברות כרס

במקום שבו המידע הזמין מאפשר לכל היותר הערכות זהירות, הצמד בוקסמן ואורבך מציג קביעות נחרצות ופסקניות. במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ קבעו השניים כי ההערכות הרווחות במחקר ובדיון הציבורי העולמי שלפיהן מספר ההרוגים בעזה גבוה מן הנתונים שפרסם משרד הבריאות העזתי, "התבררו כשגויות".

האמת היא שמספר המתים האמיתי מן המלחמה עדיין אינו ידוע. הם פסקו כי הימנעות משרד הבריאות העזתי מהצגת מיקום ההרוגים נועדה "לשכנע את העזתים לא להתפנות מאזורי הלחימה", אף על פי שאין להם אסמכתה לכך. עוד הם טוענים כי ה־BBC אימת את הטענה שבאזורים שהוכרזו על ידי צה"ל כהומניטריים התרחשו כ־550 מקרי מוות בלבד בין מאי 2024 לינואר 2025, על אף שמה שה־BBC הבהיר הוא שזהו מספר ההרוגים מידי צה"ל שהיה אפשר לאמת באמצעות חומר מצולם ומידע גלוי, כלומר נתון שאינו יכול לשקף את מספר ההרוגים הכולל באזורים אלה.

מתקבל הרושם שבוקסמן ואורבך מנהלים קרב נסיגה: בעבר הם פקפקו במהימנות המספרים שסיפק משרד הבריאות הפלסטיני, אולם מרגע שצה"ל אישש את הנתונים, הם מקוששים אחר פרשנויות חלופיות לנתונים האמינים.

בסוגיה המרכזית במאמרם – אחוז הגברים שנהרגו במלחמה לעומת אחוז הנשים והילדים – בוקסמן ואורבך חורגים מהמקובל בקרב אנליסטים שכתבו על המלחמה, ואינם מבחינים בין נתונים והצהרות שיצאו ממשרד הבריאות בעזה ובין דיווחים שפורסמו על ידי משרד ההסברה בעזה. גם באשר לנתוני משרד הבריאות על החודשים הראשונים של המלחמה הם אינם מדייקים. למשל, הם פוסלים שורה של סכסוכים אחרים שבהם שיעור הגברים שנהרגו היה גבוה בהרבה מאשר בעזה בטענה שאלו כללו אחוז משמעותי של טבח מכוון בגברים.

טענה זו בבירור איננה נכונה בהתייחס למקרה של תימן שהם מזכירים. כמו כן, הם טוענים שהשיעור הגבוה של גברים הרוגים בשל הלחימה בעזה מפריך את ההאשמה בג'נוסייד, ואילו דפוס כזה אינו חריג כלל במקרים של טבח המוני, ולעיתים אף מאפיין מרכזי שלו, כפי שעולה מהספרות המחקרית על ג'נוסייד וממקרים כגון סרברניצה ומבצע אל־אנפאל בכורדיסטן.

ספקותיהם ופקפוקיהם של בוקסמן ואורבך מבוססים על השערות. בעיניהם, תמותה גבוהה של גברים מעידה על כך שרבים מאוד מההרוגים אחזו בנשק, ואילו עודף תמותה של נשים מבוגרות הם מייחסים למוות טבעי

בהמחשה קלאסית של ברירת עובדות, בוקסמן ואורבך בוחרים דווקא את המקרה של מוסול בעיראק שבו היחס בין גברים לנשים מקרב המתים היה מאוזן יותר תוך התעלמות מכך שלפחות שליש ממקרי ההרג שם בוצעו על ידי דאעש.

מחקר של ארגון Airwars, הבוחן דפוסי פגיעה באזרחים באמצעות אותה מתודולוגיה שבה נותחו מערכות כמו הקרב על מוסול, מצא כי בחודש הראשון של המלחמה בעזה נהרגו אזרחים במספרים גבוהים בהרבה מאשר בחודש הקטלני ביותר של הקרב על מוסול. השוואה זו מציבה את רמת הפגיעה באזרחים בעזה בראשית המלחמה בסדר גודל חריג בהשוואה למערכות דומות.

בנקודה זו יש ערך להזכיר שמוסול לא שוטחה והוחרבה לאחר כיבושה, וכוחות הקואליציה אפשרו לעיתונות לחקור את המתרחש שם מהרגע הראשון, בשעה שישראל מונעת מעיתונאים להיכנס לרצועת עזה כבר למעלה מ־29 חודשים בתמיכתם של צה"ל, הממשלה ובג"ץ. מה היא מסתירה? 

ספקותיהם ופקפוקיהם של בוקסמן ואורבך מבוססים על השערות. בעיניהם, תמותה גבוהה של גברים מעידה על כך שרבים מאוד מההרוגים אחזו בנשק, ואילו עודף תמותה של נשים מבוגרות הם מייחסים למוות טבעי. כאשר הם מניחים שההבדל בין תמותת נשים מבוגרות לנשים צעירות מעיד על כך שברשימות "נכללה גם תמותה טבעית", הם מתעלמים מהעובדה שקשישות פגיעות יותר במצבי מצוקה, רעב ופינוי מהיר.

גם באשר למספר ההרוגים הגברים בעזה, השניים נאחזים בסברות כרס ומתעלמים מהמציאות. בעדויות רבות מהשטח, בעל־פה ובתמונות וסרטונים, נראים בעיקר גברים צעירים באירועים סביב משאיות ונקודות חלוקת מזון, משום שהם אלו שיצאו לא פעם לסכן את עצמם בניסיון להשיג מזון למשפחותיהם. תופעה זו בלטה במיוחד באירועים סביב מרכזי החלוקה של ה־GHF בקיץ 2025, שם תיעוד רב הראה כי רוב המתקבצים היו גברים צעירים; לפי דיווחים שונים, בסביבות 2,500 בני אדם נהרגו, וכמעט 20,000 נפצעו בזמן שניסו להשיג סיוע הומניטרי.

צה"ל שולט בארכיון ובזרימת המידע ובידע הנגיש לציבור, ומכאן גם בנרטיב. בנסיבות כאלה, היסטוריון מקצועי היה נוקט זהירות רבה לפני שהיה מבסס טיעון רחב על פרסומים סלקטיביים של מערכת הביטחון

נוסף על כך, חלק מן ההרוגים שישראל מגדירה כלוחמי חמאס הם למעשה עובדי מנגנונים אזרחיים של הממשל ברצועה, כגון משטרה או שירותים מנהליים, מוסדות שבהם שיעור הגברים גבוה במיוחד. האם בוקסמן ואורבך מחשיבים את כל מי שהופיע אי פעם ברשימה של חמאס, ובכלל זה המנגנון האזרחי, לבן־מוות?

יובל אברהם חשף שעל פי נתוני אמ"ן רק כ־9,000 מההרוגים בעזה זוהו כפעילים צבאיים נכון למאי 2025. בוקסמן ואורבך מבטלים את המידע הזה בטענה כי בלחימה מודרנית "לא ניתן לזהות את כל או רוב הלוחמים ההרוגים", ובכך הם מעידים שגם טענותיהם נשענות על השערות. אם גם לשיטתם ממלכת המספרים אינה יכולה לספק נתונים אמינים, הביקורת שלהם איננה מבוססת על מדע אלא על השקפת עולם.

תוקפה של טענתם שהגברים ההרוגים משתייכים ל"מנגנון בלתי־פורמלי" כמו חמאס, ולכן הם אינם מוכרים לאמ"ן, שווה לתוקף הטענה שהם אינם מוכרים משום שהיו עוברי אורח. גם ניסיון לבחון את התיעוד החזותי הקיים אינו משנה את התמונה באופן משמעותי: בבדיקה של צוות BBC Verify ל־280 סרטונים שפרסם צה"ל מתחילת המלחמה, נמצא כי רק באחד מהם הופיע תיעוד ברור של גופות חמושים פלסטינים, ממצא הממחיש עד כמה קשה להסיק מן החומרים הפומביים מסקנות מוצקות לגבי זהות ההרוגים.

כאן חשוב לציין שצה"ל עצמו נמנע לאורך כל המלחמה מפרסום שיטתי וברור של מספר ההרוגים שהוא מחשיב כ"מחבלים". המספרים פורסמו באופן חלקי ולא־סדור, ללא מתודולוגיה ברורה, ולעיתים אף השתנו מדיווח לדיווח. כאשר לבסוף נדרש הצבא להשיב על שאלות מפורטות בנושא התברר כי הנתונים שלו עצמם נמצאים בטווח ההערכות שהעלו מבקריו. כך למשל עולה מנתוני הצבא שבחודשים הראשונים שלאחר הפסקת האש השנייה, יותר מ־80% מן ההרוגים הוגדרו כבלתי־מעורבים. גם עובדה זו ממחישה עד כמה הדיון במספרים לבדו אינו תופס את התמונה המלאה.

הסתמכות סלקטיבית על מקורות

באופן כללי, השימוש של צמד החוקרים במקורות עומד על קרקע רעועה. הם נוטים להסתמך במידה רבה על נתוני צה"ל ועל מסמכים שפרסמו מכוני מחקר ביטחוניים שונים. אולם קשה מאוד להעריך את אמינותם של מסמכים כאלה ואת ההקשר שבו נוצרו. אין לנו גישה לארכיון מסמכי השלל שממנו הם נלקחו לכאורה, ולכן איננו יכולים לדעת אם מסמך מסוים הוא מרכזי או שולי, אם הוא משקף עמדה של הדרג הבכיר או של דרג זוטר, או אם הוא מייצג מדיניות כללית או הערכה נקודתית.

מאחר שצה"ל שולט בארכיון ובזרימת המידע, הוא גם שולט במידה רבה בידע הנגיש לציבור, ומכאן גם בנרטיב. בנסיבות כאלה, היסטוריון מקצועי היה נוקט זהירות רבה לפני שהיה מבסס טיעון רחב על פרסומים סלקטיביים של מערכת הביטחון בלבד. בוקסמן ואורבך נוהגים אחרת, אף שידוע שהמדינה מלכתחילה מתייחסת לארכיונים ולמידע רשמי כרכושה שלה המוסתר מעיני הציבור. 

המניפולציות של בוקסמן ואורבך ניכרות גם בהכללות שלהם ממקרה הפגיעה בבית החולים אל־אהלי ב־17 באוקטובר 2023. בדיקות עצמאיות, ובהן של סוכנות הידיעות AP וכן הערכות מודיעין אמריקאיות ואירופיות, הצביעו על שיגור רקטה כושל מצד ארגון פלסטיני כהסבר סביר לאירוע (גם אם קבוצת המחקר Forensic Architecture סבורה כי המידע הזמין אינו מאפשר לקבוע בוודאות את מקור הפגיעה).

בוקסמן ואורבך קובעים כי "רקטה של הג’יהאד האסלאמי שנחתה על בית החולים אל־אהלי גרמה למותם של בין 100 ל־300 בני אדם", ועל בסיס זה מפריחים לחלל האוויר את ההנחה כי מאחר שהיו שיגורים כושלים רבים, מספר ההרוגים הפלסטינים שנגרמו מהם גבוה בהרבה מהמדווח. גם כאן מדובר בניחוש שאיננו מבוסס על נתונים.

הגישה שננקטה בדו"ח מתמצתת היטב את האקטיביזם הציבורי שלהם בתקופת המלחמה: פסילה או התעלמות מעדויות שאינן עולות בקנה אחד עם התזה של המחברים

יתר על כך, נתוני העבר מלמדים כי הם טועים. במבצע "שומר החומות" (2021) העריך מכון בגין-סאדאת כי מתוך כ־4,340 רקטות שנורו לישראל, כ־680 נפלו בתוך רצועת עזה וגרמו למותם של כ־91 פלסטינים. על בסיס יחס זה, בחן ההיסטוריון לי מרדכי את הנתונים מן המלחמה הנוכחית: לפי הערכות שונות, ארגונים פלסטיניים ירו מאז אוקטובר 2023 למעלה מ־9,000 רקטות, ומתוכן בין כ־1,000 ל־1,750 נפלו בתוך הרצועה, נתון המופיע גם בדוח של Henry Jackson Society.

גם אם מקבלים הערכות אלו, השלכת היחס שנצפה ב־2021 מובילה לכמאתיים הרוגים בעזה כתוצאה משיגורים כושלים במלחמה הנוכחית. מדובר במספר זניח בהשוואה לסך התמותה הפלסטינית במלחמה העומד על למעלה מ־70 אלף נפש. במילים אחרות, אף שהתופעה קיימת, אי־אפשר לבסס עליה טענה בדבר מספר הרוגים גדול.

ממלכת המספרים כהסחת דעת

משחקי הנתונים של בוקסמן ואורבך אם כן הם רטוריקה של הסתברויות שנועדה לזרוע ספק ולהסיח את הדעת מתמונת המציאות הנגלית לנגד עינינו. כאשר השיח הציבורי מוצף בנתונים, הסתייגויות ודקדוקי מספרים ואחוזים, תוך כדי הכללות, השערות, סברות כרס, אקסטרפולציות וטשטוש בין עיקר וטפל, הוא אינו מבהיר את המציאות אלא מטשטש אותה. כך הוא מאפשר לחברה להמשיך להתעלם ממעשי ידיה ולהדחיק את ההשלכות המוסריות והאסטרטגיות של פעולותיה.

בוקסמן ואורבך מטילים ספק בנתוני משרד הבריאות בעזה למשל, אף על פי שמסתבר שהם אמינים בפער מכל נתון אחר, ובכלל זה של דובר צה"ל. כך הם יכולים לפרש את רשימת ההרוגים של משרד הבריאות בעזה באופן מעוות, גם לאחר שהסכימו שהיא מדויקת בעיקרה. המניפולציות שאולי נעשו על ידי משרד הבריאות בעזה הופכות לעובדה בדיון שלהם, בשעה שאת נתוני צה"ל בדבר מספר ההרוגים החמושים הם מקבלים כמעט ללא ביקורת.

לכל צד במלחמה יש אינטרס לשחק בנתונים. חוקר רציני יתייחס למניפולציות ולמשחקי הנתונים של כל הצדדים. בוקסמן ואורבך נוהגים אחרת משום שלא האמת עומדת לנגד עיניהם אלא הפרכת הטענות של מבקרי התנהלותה של ישראל במלחמה וביסוס הטענה שצה"ל נקט את כל הצעדים שצבא מוסרי נדרש לנקוט במלחמה בשטח אורבני.

כשלים עובדתיים ומתודולוגיים דומים ניתן למצוא גם בדו"ח שפרסמו בוקסמן, אורבך, יגיל הנקין ויונתן ברוורמן, שמטרתו הייתה הפרכת ההאשמות ברצח עם נגד ישראל. הגישה שננקטה בדו"ח מתמצתת היטב את האקטיביזם הציבורי שלהם בתקופת המלחמה: פסילה או התעלמות מעדויות שאינן עולות בקנה אחד עם התזה של המחברים כמו עדויות של עזתים, צוותי רפואה בין־לאומיים שעבדו בעזה, ארגוני סיוע, גורמים רשמיים בממשל האמריקאי ואף חיילים וקצינים ששבו משדה הקרב והעידו, לעיתים בצער ולעיתים בגאווה, על מה שעשו הם או חבריהם.

התוצאה היא מחקר שטוען לגישה ביקורתית כלפי המקורות, אך דוחה את המקורות שאינם נוחים לו ומאמץ את אלה התואמים את המבוקש.

חברות טבק ואנרגיה לא ניסו להפריך את המדע שהצביע על הנזקים שגרמו, אלא הסתפקו בזריעת ספק שיטתית. המטרה לא הייתה כושר השיפוט: כאשר הספק עצמו הופך לעמדה, אין עוד צורך להתמודד עם המשמעות, ואין סיבה לקחת אחריות

אורבך ובוקסמן אינם פועלים בחלל ריק. הם חלק מתופעה רחבה יותר של פרשנים, משפיענים, תעמולנים ומסבירנים שיותר משהם מעוניינים בחקר האמת הם משרתים צד בסכסוך. ראשית, הם מתמקדים בנתונים, מכחישים אותם כליל או מפקפקים בטיבם ובאמינותם. בשלב השני, כאשר מסתבר שהנתונים משקפים את המציאות, הם נאלצים לקבל אותם, אך הם מפרשים אותם באופן מקל וסלחני כלפי לישראל.

כך הדיון הציבורי ממוסגר במסלול קבוע מראש: קודם מתווכחים על עצם העובדות, אחר כך על משמעותן, ובסופו של דבר על האחריות להן.

השיח הציבורי סביב המלחמה בעזה מוצג לעיתים כוויכוח טכני על מתודולוגיה ודיוק בנתונים, אולם בפועל זהו ויכוח על עצם היכולת לראות את המציאות. אם מרוב עצים לא רואים את היער, העיסוק של בוקסמן ואורבך בנתונים נועד לעוור את החברה הישראלית באשר למציאות.

כאן אפשר להזכיר את המושג "סוחרי הספק" שטבעו ההיסטוריונים של המדע נעמי אורסקס (Oreskes) ואריק קונווי (Conway), אשר הראו כיצד חברות טבק ואנרגיה לא ניסו להפריך את המדע שהצביע על הנזקים שגרמו, אלא הסתפקו בזריעת ספק שיטתית. המטרה לא הייתה להציע הסבר חלופי אלא לשבש את כושר השיפוט: כאשר הספק עצמו הופך לעמדה, אין עוד צורך להתמודד עם המשמעות, ואין סיבה לקחת אחריות.

השאלה איננה רק מתודולוגית אלא גם אנושית. מה גורם לאנשים נורמטיביים, משכילים ושבעים לעסוק בחישוב קלוריות עבור ילדים עקורים ומזי רעב באחד המקומות הפגיעים בעולם? כיצד הופכת סוגיה של רעב אנושי לשאלה של נוסחאות תיאורטיות? ייתכן שהתשובה לכך אינה מצויה בשדה המחקרי בלבד, אלא גם בצורך עמוק יותר: להרחיק את עצמנו מן האחריות ומהמשמעות המוסרית של המציאות שחוללנו. ישראלים רבים מאוד שמאמצים את סמי ההרגעה של בוקסמן, אורבך ושל זורעי ספק אחרים אינם מבקשים אמת אלא נחמה. לעיתים היא מגיעה בדמות של מורכבות שמטשטשת אחריות ומקילה את תחושת האשמה, ולעיתים דווקא בדמותה של פשטנות של שחור ולבן, רעים וטובים, המחזקת את צדקת דרכנו.

המספרים אינם רק כלי ידע אלא גם חיץ רגשי. קל יותר להתווכח על אחוזים מאשר להתמודד עם מה שהם מייצגים

השיח שבוקסמן ואורבך הם ממייצגיו הבולטים משקף תפיסה רחבה יותר של דרוויניזם חברתי. לא רק אדישות לסבל של האחר אלא קבלה מוחלטת של הגיון הכוח כעיקרון שאינו רק מסביר את המציאות אלא גם מצדיק אותה. כאשר החזק פועל והחלש נפגע, אין כאן בעיה מוסרית אלא תוצאה טבעית של המציאות. כאשר הדיון מתמקד בנתונים, באחוזים ובמודלים סטטיסטיים, השאלה המוסרית מומרת לדיון טכני, והפעלת כוח קיצונית מקבלת צידוק כמעט טבעי: זה פשוט האופן שבו העולם פועל.

ההיסטוריה עצמה מלאה בדוגמאות לאירוניה של הכוח. שאול המלך, הלוחם הגדול, חי על חרבו, ומת עליה. מאחר שהכוח מתהפך, במוקדם או במאוחר, על מפעיליו, היכולת והאומץ להציב לו גבולות ולרסן אותו היא מותר האדם מן הבהמה. בספרה על הפיוס, העוסק בין היתר בדרום אפריקה וברואנדה, מיה סביר כותבת כי תודעה מוסרית מתחילה ביכולת לראות בכל ילד רעב "הילד של כולנו". אלא שבשיח היהודי-ישראלי נדמה כי הילדים הרעבים בעזה והאזרחים מוכי הטראומה הבלתי־נגמרת הם נתון סטטיסטי.

במובן הזה, המספרים אינם רק כלי ידע אלא גם חיץ רגשי. קל יותר להתווכח על אחוזים מאשר להתמודד עם מה שהם מייצגים. גם אם הנתונים שיהיו בידינו על מהלך המלחמה, מספר הרוגיה ופצועיה וההקשר שבו נפגע כל אחד מהם יהיו מדויקים במאה אחוזים (יעד שלעולם לא יוגשם), התמונה הכללית לא תשתנה מהותית: ההנהגה הפוליטית והצבאית של ישראל איימה בפומבי במצור, בהרס ובגירוש; הבטיחה וקיימה. עשרות רבות של אלפי בני אדם נהרגו ומיליונים נעקרו מבתיהם ונותרו בחוסר כול עד עצם היום הזה.

מהדיון המלומד לכאורה של בוקסמן ואורבך ועד לשיח המתלהם של דמויות שוליים כמו רועי סטאר ומרדכי דוד עובר קו ישר. השפה שונה אך התוצאה דומה: יצירת מרחב שבו האחריות מתפוגגת. בקצה אחד שפה אקדמית רוויית הסתייגויות הגולשת לעיתים להכפשת עמיתים ולבריונות רשת, ובקצה השני סיסמאות גסות ואלימות פיזית.