כחלק מההגבלות שהביאה איתה המלחמה עם איראן, נסגרו בפני מתפללים המקומות הקדושים בעיר העתיקה בירושלים – הכותל המערבי, כנסיית הקבר ומסגד אל־אקצא. אולם בשעה שמאמיני שלוש הדתות מחו על מה שכינו הגבלות דרקוניות ולא־מוצדקות, פעילי המקדש דווקא מצאו על מה לשמוח.
במהלך החודש שעבר פרסמו תנועות המקדש כמה סרטונים שבהם הביעו שמחה על כך ש"הר הבית סגור לערבים", והגדירו את המתרחש שם כ"נכבה". לדבריהם, סגירת ההר בפני מוסלמים היא "ניצחון של מדינת ישראל בהר הבית […] הרשת הערבית זועמת", ו"כולם יודעים שישראל היא בעלת הבית".
עבור פעילי המקדש, המחיר הכבד שישראלים משלמים על מלחמה, ואף המחיר שהם עצמם משלמים כאשר הר הבית נסגר בפניהם, מתגמדים לנוכח סילוקם של פלסטינים ממסגד אל־אקצא.
לכאורה אפשר לפטור את העניין כאנקדוטה: מדובר הרי בגוף קיצוני שאינו מייצג את החברה הישראלית ובוודאי אינו קובע את אסטרטגיית המלחמה של הממשלה. אולם לא מדובר במקרה יחיד, ו"אנקדוטות" דומות רבות מעידות על מגמה מדאיגה.
הצבא למשל בחר לכנות את מבצע ההפצצות בלבנון שנמשך אחרי הפסקת האש עם איראן בשם "חושך נצחי". כלומר, אחרי שבכיריו הודו שהמערכה הצבאית לא תביא "שלום לגליל", במקום להסיק שהמערכה הזו היא חסרת תוחלת, ושטובתם של תושבי ישראל מצריכה גישה אחרת, הצבא "מנחם" את עצמו, את החיילים שהוא מסכן ואת הציבור הישראלי באפלה שתשרה "לנצח" על חזבאללה ואולי על לבנון כולה.
הבחירה באברהם זרביב להשיא משואה בטקס יום העצמאות היא דוגמה נוספת. החרבת בתיה של עזה היא מה שמזכה את זרביב באחד מאותות ההוקרה המכובדים ביותר שמדינת ישראל מעניקה לאזרחיה. ראוי לציין שהענקת הפרס גם מבטאת את מעמדו הציבורי של זרביב, כלומר משקפת הלך רוח רחב. זרביב, שהתפאר ב"השטחת עזה" ובביעור "טומאתה", הפך מדמות אנונימית לידוען פופולרי בקרב שכבות נרחבות בחברה הישראלית, והוא מוזמן להרצות באירועים רבים מספור ואף התארח בתאגיד השידור הציבורי.
ישראל מוותרת על מראית עין של ניסיון להביא ביטחון ליישובי הצפון, ומתנחמת בהשמדת הכפרים השיעיים בדרום לבנון
מדיניות ולא טעות: חתירה ל"ביטחון קבע"
גירוש והמטת חורבן משקפים את הלך הרוח הנוכחי בישראל. כותבים וכותבות שונים באתר זה הצביעו על כך שמדובר בשינוי משמעותי. הטקסטים, שנכתבו בנפרד וללא תיאום בין הכותבים, זיהו תופעה אחת העוברת כחוט השני במדיניות הישראלית במרחב: ההישענות על הרס וחורבן בקנה מידה עצום הפכה לברירת מחדל ישראלית.
לעיתים ישראל טוענת שהדבר נדרש לשם הבטחת שלומם של אזרחיה, אך לעיתים היא נוטשת את התירוץ הזה וחושפת כי השמדה הפכה לתכלית בפני עצמה.
ליאת קוזמא ולינא דלאשה טענו למשל כי "הרס וגירוש האוכלוסין הפכו למובן מאליו של הלחימה הישראלית", כזה ש"אינו דורש אף תירוץ או הצדקה". הן מתארות את האמירות המפורשות של בכירים ישראלים ואת הפעולות השיטתיות של הצבא הישראלי להחרבת רצועת עזה ולגירוש תושביה, ומצטטות את ההצדקות שניתנו אז להשמדה כאילו בלעדיה לא יוכלו אזרחי ישראל לחיות בביטחון.
עם חידוש הלחימה בלבנון, כחלק מהמלחמה השנייה עם איראן שבה פתחה ישראל בסוף פברואר, הועתקו הפרקטיקה והרטוריקה מעזה לדרום לבנון, ועל כך מעידים גם מתוך הצבא עצמו: הרס תשתיות אזרחיות, טיווח של צוותים רפואיים ומתקני בריאות והחרבה של כפרים שיעיים מדרום לליטני "כמו ברצועת עזה".
אין ביכולתו של החורבן הזה למנוע את המשך הירי של הטילים והכטב"מים שחזבאללה משגר מצפון לליטני אל עבר ישראל, והצבא עצמו הכריז שפירוק חזבאללה מנשקו כלל אינו יעד של המלחמה. ההבדל הוא שבשעה שהשמדתה של רצועת עזה נעשתה בכסות של "ביטחון לתושבי ישראל", החורבן שישראל מחוללת בלבנון אפילו אינו מתיימר לכך. ישראל מוותרת על מראית עין של ניסיון להביא ביטחון ליישובי הצפון, ומתנחמת בהשמדת הכפרים השיעיים בדרום לבנון. כעזה כך גם בלבנון, הקריאות לטיהור אתני או להשמדה הגיעו גם מהחלקים הפחות ימניים באופוזיציה.
"…מאחר ששום הסכם אינו מבטל לחלוטין מוטיבציה להתחמש, הגיון ביטחון הקבע הוביל לשאיפה לשינוי משטר, כהיגיון של שליטה, גם אם עקיפה, באחר"
חוקר יחסי הצבא והחברה בישראל יגיל לוי הסביר לאחרונה במאמר בהארץ ובריאיון במקום הכי חם בגיהינום שתפיסת הביטחון הישראלית לאחר השבעה באוקטובר חוזרת למה שדירק מוזס, חוקר גרמניה והשואה, כינה "ביטחון קבע": "חתירה של מדינות לביטחון מוחלט כדי להפוך את עצמן לחסינות בפני איומים".
לוי הסביר שתפיסה זו אינה רק שוללת דיאלוג ופשרה, אלא אף אינה מעוניינת בביסוס הרתעה. מדינה שבחרה בביטחון קבע מעוניינת ב"הכרעה על ידי חיסול של האיום", ולא רק איום מוחשי ומיידי אלא גם איום פוטנציאלי או מדומיין הנוגע למה שעלול להתרחש בעתיד.
הברוטליות הישראלית ברצועת עזה, בסוריה, בלבנון וגם באיראן נובעת משאיפה לביטחון קבע. לדברי לוי, "ישראל דחתה פתרונות דיפלומטיים שמגבילים — אך אינם מבטלים לחלוטין — את היכולות הגרעיניות, ולכן פעלה צבאית. ההצלחה והעליונות אפשרו להציב יעד נוסף: סילוק איום הטילים גם אם איראן לא ירתה ישירות ביוזמתה לעבר ישראל. ומאחר ששום הסכם אינו מבטל לחלוטין מוטיבציה להתחמש, הגיון ביטחון הקבע הוביל לשאיפה לשינוי משטר, כהיגיון של שליטה, גם אם עקיפה, באחר".
גם בגדה המערבית, שבה הפלסטינים נמנעים ממאבק אלים על אף שישראל פועלת ככל יכולתה לגרור אותם לכך, גם במקרה זה ההתנהלות הישראלית מכוונת להרס, חורבן וטיהור אתני
ברוטליות כנגד עמידה לא־אלימה בגדה המערבית
באוקטובר שעבר כתבתי אני על יכולת העמידה של תושבי הגדה המערבית מול הדיכוי והנישול מידי ישראל, שמאז השבעה באוקטובר מקיפים את כל תחומי החיים בגדה ונעשים בשיטתיות ובעוצמה חסרות תקדים.
במציאות הבלתי־אפשרית שישראל כופה עליהם מאז ה־7 באוקטובר, תושבי הגדה המערבית מפגינים ככלל יכולת עמידה בלתי־נתפסת תוך ריסון עצמי והימנעות מפעולות – אלימות או לא־אלימות – שיסלימו את המצב עוד יותר. במקום שהשילוב המרשים הזה של הפלסטינים יגרום לישראל להתעשת, היא דווקא בוחרת להעצים את האלימות שהיא מפעילה.
במאמר הצעתי שהדינמיקה המסלימה הזו מעידה על כך שעצם הנוכחות הפלסטינית בשטח הפכה לבלתי־נסבלת בעיני ישראל. העובדה שה"חוות", קרי מאחזי הרועים האלימים המוקמים בהמוניהם בגדה המערבית, הפכו לפרויקט דגל שעליו גאוותו של המחנה הלאומני בישראל, היא עדות ברורה לכך שהעלמת הפלסטינים מהמרחב, כלומר גירושם ועקירתם, הפכה למטרה העליונה של ישראל. אחרי ככלות הכול, יעדו המוצהר של הפרויקט הוא גירוש פלסטינים ממקומות מושבם.
כדאי לשים לב שחלקם של הפלסטינים בדינמיקה המסלימה בגדה המערבית הוא צומוד לא־אלים. כלומר, מי שירצה לתרץ את הברוטליות הישראלית בכל סביבותיה ברצחנות האכזרית של חמאס, בטילים של חזבאללה או בגרעין האיראני, יצטרך להסביר מדוע גם בגדה המערבית, שבה הפלסטינים נמנעים ממאבק אלים על אף שישראל פועלת ככל יכולתה לגרור אותם לכך, גם במקרה זה ההתנהלות הישראלית מכוונת להרס, חורבן וטיהור אתני.
המחירים של ביטחון הקבע – וההתנגדות הקלושה
יגיל לוי מסביר כי הדרישה לביטחון קבע כרוכה במחירים עצומים לחברה הישראלית עצמה – בכלכלה, בדמוקרטיה ובנפש, אלא שנוכח החשיבות העצומה של השגת ביטחון, כל המחירים הללו מתגמדים.
נתניהו עצמו הודה בכך במילים מפורשות בנאום ה"סופר ספרטה" שלו בספטמבר 2025, כאשר טען כי ביצור העוצמה הכלכלית והצבאית של ישראל הוא צורך קיומי: שנתיים של מלחמת חורמה שכללה את השמדת עזה, מבצע הביפרים והריגת חסן נסראללה, התמוטטות משטר אסד וכיבוש הגולן הסורי, קידום הטיהור האתני בגדה המערבית ו"ניצחון לדורות" באיראן, לא רק שאינן משיגות הפוגה ורווחה לישראל, אלא שהאיומים עליה נותרו קיומיים.
יתר על כן, טען נתניהו, ישראל עומדת בפני בידוד מדיני וסנקציות אשר עלולים לפגוע לא רק בכלכלתה אלא גם ביכולתה להצטייד בנשק. אלא שאם סנקציות על ישראל הן אכן אפשרות ריאלית, מה שמניע אותן הוא בדיוק האופן חסר המעצורים שבו הפעילה ישראל בשנתיים האחרונים את עוצמתה הצבאית. כלומר, בדיוק אותה תפיסה של ביטחון קבע היא זו שמחריפה את האיומים הנשקפים לישראל ואף מחוללת איומים חדשים.
כך או אחרת, כשנתניהו ניתח את מצבה האסטרטגי של ישראל אחרי שנתיים וחצי של אגרסיביות צבאית ישראלית חסרת תקדים, היה חשוב לו להעביר את המסר שהאיומים הקיומיים על ישראל הם כאלו שעל ישראל להפוך לספרטה. ליתר דיוק, לסופר ספרטה.
והינה, למרות מצב דברים עגום זה, ואף שהביקורת שנתניהו סופג ממתנגדיו שוברת שיאים, בכל הנוגע לעצם הפעלת הכוח הצבאי נראה שאין בישראל חילוקי דעות של ממש. מרצועת עזה ועד איראן גם האופוזיציה הפוליטית וגם הציבור הרחב כמעט תמיד תומכים, לעיתים בהתלהבות, בפעולות שנתניהו מורה עליהן.
בין שלום להכרעה
מסמך "היום שעכשיו" שהפורום לחשיבה אזורית פרסם בתחילת שנת 2025 כולל ניתוח אשר מציע הסבר נוסף לכך שפרדיגמת ההכרעה הפכה לברירת המחדל הישראלית. המסמך מנתח את המדיניות הישראלית שהובילה לכישלון בשבעה באוקטובר ומשרטט תמונה חלופית של מדיניות ישראלית שוחרת שלום. בין היתר הסברנו את "ניהול הסכסוך" בהקשר לפלסטינים כאסטרטגיה שנועדה לחסוך מישראל את הבחירה בין הכרעת הפלסטינים לבין הכרה בזכויותיהם הלאומיות.
אסון השבעה באוקטובר הביא לקריסתה של גישת ניהול הסכסוך. "ניהול" שמבוסס על טיפוח חמאס ועל קעקוע הרשות הפלסטינית התברר כמסוכן באופן חסר אחריות. יתר על כן, להמשיך ב"ניהול הסכסוך" הוא אופציה חסרת שחר כשאחרי השבעה באוקטובר הכוחות הלאומניים בישראל מנצלים היטב את הטראומה כדי לסכל כל הגבלה על שאיפותיהם ועל האלימות הדרושה למימושן.
שינוי בעמדות של הציבור הישראלי באשר לפלסטינים אינו צפוי בקרוב, אולם חזרה של אופציית השלום עם הפלסטינים למגרש המשחקים הפוליטי היא תנאי הכרחי לשינוי כזה
לכן, ישראל עומדת ביתר שאת בפני שתי ברירות באשר לפלסטינים ולאזור בכלל: שלום או"הכרעה". לכאורה, יש סיבות רבות לדחות את אופציית ההכרעה: היא כרוכה במחירים עצומים; כפי שנוכחנו בעזה, בלבנון ובאיראן, כלל לא בטוח שהיא בת־מימוש, כלומר משמעותה היא מלחמה מתמשכת ללא תאריך סיום; וכמובן הכרעה היא שם מכובס להשמדה אשר נעה באזורי החיוג של פשעי מלחמה, טיהור אתני וג'נוסייד.
אלא שרוב רובו של הציבור היהודי בישראל מתנגד לשלום עם הפלסטינים; יש שמתנגדים מלכתחילה ואינם מוכנים לשלם מחירים דוגמת פינוי התנחלויות וריבונות פלסטינית בין הירדן והים; אחרים ספקנים וחוששים בעקבות טראומת השבעה באוקטובר.
כך או אחרת, מאחר שברירת השלום איננה על הפרק, הכרעה כוחנית, אותו "ביטחון קבע", הופכת לצורך קיומי בעיני הציבור, יהיו המחירים אשר יהיו. וכל עוד ישראל בוחרת בהכרעת הפלסטינים, גם הבריתות שהיא מבקשת במזרח התיכון כרוכות באגרסיביות מול איראן ובעלות בריתה: מדובר בחבילה שלמה שאי־אפשר לנתק בין חלקיה.
שינוי בעמדות של הציבור הישראלי באשר לפלסטינים אינו צפוי בקרוב, אולם חזרה של אופציית השלום עם הפלסטינים למגרש המשחקים הפוליטי היא תנאי הכרחי לשינוי כזה. למחנה המתנגד לנתניהו אין חלופה למדיניות הממשלה כל עוד הוא נמנע מלהציע לציבור את אופציית השלום. מנגד, אם יימצא האומץ הפוליטי לנסח את האופציה הזו ולהציג אותה בריש גלי, יחזור לפוליטיקה הישראלית אופק שאינו חסום על ידי איומים קיומיים (מדומיינים או אמיתיים) והישענות על כוח צבאי בלבד.
כשקיומו של אופק כזה יהיה ברור, הציבור הישראלי יוכל להבין שהמחירים שהוא נדרש ויידרש לשלם אינם גזירת גורל אלא תוצאה של בחירה פוליטית המחייבת השמדה כהכרח קיומי. אז, אולי, מספיק מאיתנו ירצו לבחור אחרת.
