במשך שנתיים, התמקדה תשומת הלב של ישראל ושל העולם בעזה, ומאז תחילת מרץ היא מופנית לאיראן וללבנון. אך בצל המלחמות הללו, השינוי שהמציאות בגדה המערבית עוברת הוא אדיר. מאז ההסכם לשחרור החטופים והפסקת האש ובמיוחד במהלך המלחמה הנוכחית באיראן מתבצעת מהפכה בגדה, שצוברת יותר ויותר התייחסות בתקשורת.
מתקפות המתנחלים על חקלאים, על רועים ועל כפרים פלסטיניים בתמיכת הצבא והממשלה שוברות שיאים, והחוות והמאחזים שמהם המתקפות יוצאות מוקמים מדי יום, ואף החלו להתרחב לשטחי B ו־A. אפילו המערכת הצבאית החלה להזהיר בעקיפין מההשלכות הביטחוניות של התרחבות ההתנחלויות, תוך שבידה האחרת היא מעודדת את התהליך הזה.
למתקפות אלו חשיבות רבה, אולם יש לראות אותן כחלק מתהליך גדול בהרבה שמגויסים אליו חלקים גדולים במערכת הפוליטית והצבאית בישראל: יישום מעשי של "תוכנית ההכרעה" שהציע בצלאל סמוטריץ' בשנת 2017, או בהתאם לסיסמה שתפסה תאוצה בימין הקיצוני במהלך המלחמה – כיבוש, גירוש והתיישבות.
בניגוד למרבית התקשורת הישראלית, שאימצה את הנרטיב שלפיו מדובר ב"מיעוט קיצוני ובלתי־מייצג" או ב"כמה עשרות נערים מבתים הרוסים", בחלקים גדולים מהתקשורת הערבית כבר נעשה הקישור בין המתקפות האלימות וההתרחבות חסרת התקדים של ההתנחלויות בעידוד המדינה לבין ההתעצמות של פעילות הצבא והמדיניות הכלכלית המדכאת. תפיסה זו מצרפת יחד את כל התופעות האלו, ובכלל זה השינוי בתצורה ובעוצמה של המאבק ושל התנגדות הפלסטינים בגדה, לכלל מסקנה אחת שישראל פועלת מעשית להשלמת סיפוח הגדה באופן לא־מוצהר, השתלטות על אדמותיה וגירוש תושביה או כליאתם במובלעות.
הצבא התבסס באופן קבוע ומוצהר במחנות הפליטים והחל להרוס אותם בהדרגה, תוך יישום שיטות שפותחו בעזה
הדבר למעשה כלל אינו מפתיע לאור ההצהרות של בכירי הפוליטיקאים בממשלה הנוכחית ובימין בכלל על הכוונה "להחיל ריבונות" (מונח מכובס שמשמעותו סיפוח). את המאמץ הזה מוביל בצלאל סמוטריץ' בהתאם לתפיסה שהציג כבר בתוכנית ההכרעה.
בנייר עמדה שפרסם ב־23 בדצמבר 2025 מוהנד מוסטפא, עמית מחקר במכון מדא אל־כרמל למחקר חברתי יישומי, הוא קובע כי ישראל פועלת ליישם את התפיסה המוצגת בתוכנית תוך "הכרעה ללא סיפוח". מוסטפא מתאר מאמץ ישראלי המורכב מפן צבאי-ביטחוני ומפן התנחלותי, ומסמן את נקודת המפנה שלו באכזבה של הימין הישראלי מכישלון המאמצים לסיפוח רשמי.
מאמצים אלו תפסו תאוצה עם בחירתו של טראמפ לנשיא ארה"ב ב־2024, אך למרות פעילות לובי ענפה בקרב ממשל טראמפ ותומכיו בקונגרס ובמערכת הפוליטית, לדרישת מדינות ערב הטיל טראמפ וטו על הרעיון באופן מוצהר ופומבי. לאור זאת, מוסטפא טוען, האיץ הימין משמעותית את הפעילות שנועדה לקבוע עובדות בשטח ולמנוע כל אפשרות מעשית ועקרונית להקמת מדינה או ישות פלסטינית כלשהי בשטחי הגדה.
עוד ב־2024, לפני הכישלון של הסיפוח המוצהר, כבשה ישראל מחנות פליטים בצפון הגדה באזור ג'נין, שכם וטול כרם, ותקפה בצורה רחבת היקף את הערים ובמיוחד את ג'נין. מוסטפא מתאר כיצד בשנה וחצי האחרונות המשיכה ללא הרף הפעילות הצבאית באזור, ובכלל זה מעצרים רבים והרס נרחב של בתים ותשתיות כמעט ללא הצדקה ביטחונית ממשית.
הצבא התבסס באופן קבוע ומוצהר במחנות הפליטים והחל להרוס אותם בהדרגה, תוך יישום שיטות שפותחו בעזה. בשעה שטען הצבא כי מדובר בפעילות נגד טרור "שתסייע גם לתושבים", למעשה לא התקיימה כמעט לחימה של ממש במחנה. מדובר בעיקר בהרס שיטתי של בניינים כדי לפנות מקום ושטח פעולה לכוחות הצבא, כאשר רבים מהתושבים גורשו, ובפועל אין להם אפשרות לחזור לבתיהם שאינם קיימים עוד.
גם ח'דרג' מתארת את ההתעצמות במתקפות הצבא והמתנחלים, לרוב תחת הגנת הצבא, על החקלאות ועל רעיית הצאן כמדיניות מאורגנת
מוסטפא אף מציין שבשנתיים האחרונות נורמלה בגדה התנהלות צבאית שבעבר הייתה יוצרת תרעומת בחברה הישראלית, כגון הוצאה להורג בדם קר של פלסטינים שהסגירו את עצמם לכוחות צה"ל, מקרה שתועד בסרטון בג'נין. לטענת מוסטפא, אין ספק שזו התנהגות שגרתית שנעשתה מקובלת בלחימה בעזה ו"יובאה" משם לגדה.
נוסף על הפעילות הצבאית הרשמית, מוסטפא מציין כי רבים מהחיילים הפעילים בשטחים מלווים את מתקפות המתנחלים על הרועים ועל החקלאים הפלסטינים. בחלק מהמקרים מדובר בחיילי הגמ"ר (הגנה מרחבית), שהם תושבי האזור בעצמם שמוצבים ביישוביהם כאנשי מילואים. במקרים אחרים אלו חיילי מילואים וסדיר "רגילים" שנשלחים לאבטח מאחזים, חוות ורועים מתנחלים, ולעיתים קרובות גם עומדים מנגד או אף מסייעים במהלך מתקפות אלימות של מתנחלים על פלסטינים, ומתערבים רק כאשר פעילי סולידריות או פלסטינים מגינים על עצמם או תוקפים מתנחלים.
מוסטפא מציין כי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) מתעד עלייה משמעותית ביותר במספר המתקפות המתועדות של מתנחלים על פלסטינים, רכושם ובתיהם, מתקפות שמקבלות לעיתים ליווי צבאי.
פגיעה ממוקדת בחקלאות
במאמר שפורסם באתר הפורום הפלסטיני ב־11 בדצמבר 2025 על ידי החוקרת והפרשנית הפלסטינית זהרה ח'דרג', היא מעמיקה בסוגי המתקפות המתועדות של המתנחלים ומגיעה למסקנה כי מדובר בקמפיין שמטרתו המרכזית היא הרס החקלאות הפלסטינית.
בעוד מוסטפא רואה את המתקפות כחלק מהניסיון הכולל לקבוע עובדות גאוגרפיות בשטח ולהרחיב את ההתנחלויות עד שלילת כל אפשרות לקיים מדינה פלסטינית, ח'דרג' בוחנת אותן בצורה ממוקדת יותר, וטוענת כי עקב הערך ההיסטורי והלאומי, ובעיקר הכלכלי, של החקלאות הפלסטינית, הקבוצות האלימות פועלות בקרב המתנחלים כדי להרוס אותה ולהשתלט על השטחים שבהם היא עוד מתקיימת.
גם היא מתארת את ההתעצמות במתקפות הצבא והמתנחלים (לרוב תחת הגנת הצבא) על החקלאות ועל רעיית הצאן כמדיניות מאורגנת. מתקפות אלו יוצאות לעיתים קרובות מהחוות החדשות שהוקמו בשטחים, שמצהירות על עצמן בגאווה שהן פרויקט מסודר להשתלטות על אדמות פלסטיניות בשטחי הגדה והחזקה בהן. ח'דרג' מציינת כי הפגיעה החוזרת ונשנית בציוד חקלאי וההתעצמות של המתקפות במהלך עונת מסיק הזיתים מעידות על כך שהפגיעה בחקלאות הפלסטינית היא מכוונת ואינה רק יד המקרה.
ח'דרג' מתארת אופנים רבים של פגיעות מתועדות בעדויות, בצילומים ובסרטונים, שרובן התגברו והחמירו בשנה האחרונה. דוגמה בולטת היא שליחת צאן מתנחלים לרעות ולזרוע הרס בשדות של פלסטינים לפני הקציר, בטענה שמדובר בשטחים שאינם שייכים לאיש. מקרים אחרים שתועדו הם עקירה, כריתה ושריפה של עצים בשטחים פלסטיניים, ביניהם עצי זיתים עתיקים.
כך גם מתועדים מקרים רבים של פגיעה מכוונת במערכות ההשקיה ובבארות שבהן החקלאים הפלסטינים משתמשים. חשוב לציין כי ישראל לוקחת לצרכיה ולאלה של המתנחלים כ־85% ממי התהום בגדה, ומונעת חפירת בארות חדשות, כך שכל פגיעה במקורות המים שעוד נותרו לפלסטינים היא חמורה עשרות מונים שכן למקורות אלו אין תחליף. לנזקים אלו מצטרפים מקרים רבים של הרס וגניבת ציוד חקלאי ויבול, וכמובן – מתקפות על החקלאים ועל הרועים עצמם, שעליהן גם מוסטפא מספר.
האדמות שננטשות ואינן משמשות יותר לחקלאות נעשות קלות בהרבה להחרמה בתירוצים משפטיים, ומוגדרות מחדש כאדמות מדינה, שאותן ניתן אחרי כן להקצות לטובת הרחבת ההתנחלויות
אולם הפגיעה בחקלאות אינה נעצרת בפגיעות הישירות בגוף וברכוש. נקודה כואבת במיוחד היא שהצבא והמתנחלים לעיתים קרובות מונעים מחקלאים להגיע לאדמות החקלאיות שלהם, מה שגורם להרס תוצרת. לעיתים השטחים החקלאיים מסומנים כשטחי אש, שטחי אימונים או שטחים צבאיים סגורים – ומדובר בכמעט 20% משטחי הגדה – ולעיתים הם נחסמים בגדר או מבודדים ונסללים עליהם כבישים ושבילים לפטרולים צבאיים.
לעיתים גישתם של החקלאים לשטחיהם פשוט נחסמת ללא תירוצים מיותרים. החקלאים ששטחיהם חסומים על ידי גדר ההפרדה סובלים מכך במיוחד עקב הצניחה בכמות היתרי המעבר שניתנים מאז פרוץ המלחמה. למעשה, כ־50% ממגדלי הירקות בגדה נחסמו לפחות פעם אחת בשנתיים האחרונות מהגעה לאדמתם, ולחלק גדול מהם קרה הדבר לעיתים קרובות הרבה יותר.
לעיתים, הצבא והמתנחלים אף פוגעים, לטענת ח'דרג', בקרקע עצמה. מתועדים מקרים של חפירות שנועדו לבודד את הקרקע החקלאית ולפגוע בה, ובמקרים אחרים תועדו מקרים שדחפורים ישראליים הסירו את שכבת הקרקע העליונה והפורייה של האדמות החקלאיות, מה שהפך אותן ללא־ראויות לגידול מזון. לעיתים קרובות נשפכה פסולת עירונית ותעשייתית וכן מי ביוב לאדמות החקלאיות שסמוכות להתנחלויות, מה שמונע את השימוש בהן גם כשיש אליהן גישה.
כל אלו גורמים לעזיבה של חקלאים ואף של קהילות שלמות שהסתמכו על החקלאות מהכפרים לערים, ויחד עם המגורשים ממחנות הפליטים ומשפחות העובדים בישראל שאיבדו את היתרי העבודה, נוצרות אוכלוסיות שלמות שירדו מנכסיהן ואין להן כל יכולת לכלכל את עצמן, מצב מסוכן ובלתי־יציב. מנגד, האדמות שננטשות ואינן משמשות יותר לחקלאות נעשות קלות בהרבה להחרמה בתירוצים משפטיים, ומוגדרות מחדש כאדמות מדינה, שאותן ניתן אחרי כן להקצות לטובת הרחבת ההתנחלויות.
ח'דרג' מביאה נתונים שלפיהם ב־96,000 דונם של שטחים חקלאיים ומטעי זיתים נמנע מהחקלאים להגיע ולאסוף את היבול, מה שגרם לאובדן של 1,200 טון שמן זית בשווי 10 מיליון דולר בשנה האחרונה.
אבו אל־היג'א מציין גם שכבר חמש שנים שמרבית כספי המיסים המשתייכים לרשות הפלסטינית אינם מועברים לרשות על ידי ישראל, ומדובר בסכומים המגיעים לכ־2 מיליארד דולר, כשני שלישים מתקציב הרשות הפלסטינית
גם רועי הצאן נפגעים קשות, לעיתים אפילו יותר מהחקלאים הכפריים. המתקפות החוזרות ונשנות דוחקות עוד ועוד קהילות רועים לעזוב את השטחים שבהם שהו במשך עשרות שנים. רק לאחרונה גורשה וברחה קהילת ראס אל־עין אל־עוג'ה בבקעת הירדן בעקבות מתקפות המתנחלים.
השיטה היא קבועה: הרס ציוד, פלישה לבתים בלילה וביום, מתקפות אלימות על הרועים והרג ופגיעה בעדרים ולעיתים אף גניבה של הצאן וכמובן חסימת הגישה למקורות המים. בסופו של דבר, לקהילות הרועים לא נותרת ברירה אלא לעזוב. פרט לכך, הן נאלצות לרכוש מזון יקר לבעלי חיים כאשר הרעייה אינה אפשרית, מה שגורם לעלייה חמורה של מחירי המזון מן החי בגדה.
מנגד, ח'דרג' מציינת כי המדינה מטילה הגבלות משלה. דשנים וציוד חקלאי חיוני אינם מותרים ליבוא והם מוכנסים לרשימת החומרים הדו־שימושיים שניתן למנוע את יבואם מטעמי ביטחון, והיצוא של שמן זית דרך מעבר אלנבי בעונת המסיק נחסם. לצד הפגיעה ביבולים ובחקלאים, גם שולי הרווח יורדים משמעותית ואף נמחקים כיוון שכל הסחורה שאינה ניתנת ליצוא משווקת בשוק המקומי, ופרנסתם של החקלאים נפגעת קשות. בנסיבות אלו, הלחץ והסיכון להתפרצות עממית אלימה גובר מאוד, בין אם כלפי הרשות או כלפי ישראל.
דיכוי כלכלי ממסדי
מכות נוספות לכלכלה הפלסטינית מתוארות במאמרו של אחמד אבו אל־היג'א, חוקר סוציולוגיה פוליטית ותנועות חברתיות, שפורסם באתר אל־ג'זירה ב־10 בינואר 2026. אבו אל־היג'א טוען גם הוא כי ישראל פועלת כדי להחריב את הכלכלה הפלסטינית ולהוביל לגירוש (במסווה של "הגירה מרצון") של תושבי הגדה.
אבו אל־היג'א מזכיר כי מקור ההכנסה המרכזי של הפלסטינים בגדה במשך עשרות שנים היה עבודת הפועלים בישראל ובהתנחלויות, שבשיאה הגיעה ל־300 אלף פועלים (לפי נתונים מקובלים בארץ של מרכז גישה, היה מדובר בערך במחצית הכמות – 130-120 אלף פועלים בהיתר ועוד כ־40-30 אלף ללא היתר), שהכניסו כמעט מיליארד דולר בחודש לכלכלה הפלסטינית.
כיום אבו אל־היג'א טוען כי עובדים בישראל כ־80 אלף פועלים פלסטינים, מתוכם 30 אלף איש בעלי היתר וכ־50 אלף ללא היתרים, ונתוני גישה קובעים כי מספר הפועלים בהיתר הוא כ־45 אלף, אך רובם הגדול בהתנחלויות ולא בישראל עצמה. כך או כך, ברור כי מקור הכנסה זה נפגע אנושות ואין לו תחליף, ונתוני האבטלה בגדה זינקו. ראיה עגומה לכך ניתן למצוא בעובדה שכמעט מדי יום כוחות צה"ל ומג"ב יורים בפועלים שניסו להיכנס לישראל בטיפוס מעל גדר ההפרדה, והתופעה ממשיכה למרות הסיכון העצום.
כך נוצר מצב שבו קהילות החקלאים המגורשות, הפועלים חסרי העבודה ומשפחותיהם חסרות ההכנסה והמגורשים ממחנות הפליטים – הופכים לאוכלוסייה נואשת במצב נפיץ ומסוכן.
אומנם התושבים הפלסטינים נדחקו למצב שבו הם הופכים את כפריהם למרכזי שירות למתנחלים עם שלטים בעברית ויחס פונקציונלי בלבד ללקוחות או למטופלים ישראלים, אך מצב זה אינו יציב ומעולם לא היה כזה
אבו אל־היג'א מציין גם שכבר חמש שנים שמרבית כספי המיסים המשתייכים לרשות הפלסטינית ("כספי הסילוקין" שישראל גובה בשמה) אינם מועברים לרשות על ידי ישראל בטענות שונות, ומדובר בסכומים המגיעים לכ־2 מיליארד דולר, כשני שלישים מתקציב הרשות הפלסטינית. ישראל אף הטילה מגבלות על הבנקאות הפלסטינית ועל השימוש בשקלים שלא עברו דרך המערכת הישראלית, מה שהוביל לקריסה של המגזרים הכלכליים הבלתי־פורמליים, שלטענתו הם כשני שלישים מהפעילות הכלכלית הפלסטינית והיקפם נמדד בעשרות מיליארדי דולרים. בין השאר, מדובר בקשר כלכלי בלתי־רשמי בין פלסטינים לסוחרים ישראלים – יהודים וערבים כאחד – שנפגם קשות.
כמו כן, המגבלות הבנקאיות הובילו לפגיעה חמורה ביבוא הפלסטיני ובהגעת פלסטינים אזרחי ישראל לערים כמו ג'נין, שקניותיהם שם שימשו מקור הכנסה חשוב ביותר שנפגע.
לטענת אבו אל־היג'א, חלקים אלו בכלכלה הפלסטינית הם מקור חשוב ליציבות ולעמידה האיתנה של הפלסטינים בפני ניסיונות גירוש, והפגיעה בהם נתפסת בעיני ישראל ככלי לקידום הגירוש. כך למשל, הוא מביא שיח מזלזל שעלה בערוץ 14 סביב תמונות של פלסטינים נוהגים ברכבים יקרים, כאשר המסקנה המזעזעת הייתה ש"כל עוד הם נוהגים ברכבים כאלה, לא יצליחו המאמצים לגרש אותם".
אספקט נוסף של כלכלת הגדה המערבית שנפגע, שיש לו משמעות רבה במערכת היחסים של הדיכוי הישראלי בגדה, הוא הקשרים הכלכליים הלא־שוויוניים בין התנחלויות לכפרים פלסטיניים. כפרים פלסטיניים הסמוכים להתנחלויות, כגון לובן אל־ע'רביה, חיזמא, חוארה, אל־עזריה ונעלין, הפכו במשך שנים ארוכות למרכזי צריכה של קניות זולות ושירותים זמינים וזולים על ידי המתנחלים מהיישובים הסמוכים. ממוסכים, דרך חנויות מזון ואלקטרוניקה ועד אפילו רופאי שיניים, מתנחלים רבים היו מגיעים לשווקים בכפרים ומנצלים את המחירים הזולים שהציעו הפלסטינים.
תופעה זו הובילה למה שהחוקרת פירוז סלאמה מתארת במאמר שפורסם במגזין למחקרים פלסטיניים באתר Palestine Studies ב־1 בינואר 2026, כהפשטת הכפרים הפלסטיניים ממהותם וניתוקם מסביבתם באמצעי דיכוי שונים. בין השאר, היא רואה זאת בהתרבות השלטים בעברית וביצירת התלות הכלכלית של הכפרים בצריכה של המתנחלים, שהוכחה כמקור הכנסה שברירי ומסוכן – שנעלם מייד עם המלחמה והותיר את שוקי הכפרים ריקים וחסרי פרנסה.
עם זאת, סלאמה מזכירה שמלכתחילה היה מדובר בחלק ממערכת מדכאת ולא־שוויונית של שלטון קולוניאלי-מתנחלי, הכולל הפרדה ומצור על הכפרים וניצול של המשאבים והעבודה שלהם לטובת העשרת המתנחלים.
סלאמה מתארת באריכות כיצד הכפרים הפלסטיניים המכונים "מוסתקיראת" ("קבועים") מנוגדים להתנחלויות הנתפסות כזמניות. אומנם התושבים הפלסטינים נדחקו למצב שבו הם הופכים את כפריהם למרכזי שירות למתנחלים עם שלטים בעברית ויחס פונקציונלי בלבד ללקוחות או למטופלים ישראלים, אך מצב זה אינו יציב ומעולם לא היה כזה, ולבסוף בעת עימותים ובפרט לאחר ה־7 באוקטובר, שבה והופיעה מערכת היחסים הכוחנית.
מערכת היחסים הזו מתוארת בתיאוריות דה־קולוניאליות ועל ידי חוקרים פלסטינים ככלי כלכלי-חברתי שבו המדכא מנצל את המדוכא, שואב ממנו את משאביו, צורך ממנו שירותים ומשאבים בזול, והופך אותו לתלוי במדכא תוך צמצום מרחב התמרון הכלכלי שלו ו"כליאתו" במצב של משרת למדכא.
התלות והמגבלות החיצוניות מתוארות על ידי המסאי, המשורר והסופר חוסיין ברגותי ככלים לרוקן מתוכן וממשמעות את המקום שבתוכו הפלסטיני חי ולהפוך אותו לתלוי על בלימה. כדוגמה לכך, סלאמה מתאר כיצד הכפר אל־ח'דר בין ירושלים לבית לחם מוקף בכבישים עוקפים ובהתנחלויות, מחולק על ידי כביש 60 ומחסומים, ונמצא כל העת בחשש שבתיו ייהרסו כי הם בנויים בשטחי C ללא היתרים. מקום כזה מאבד מאיכותו כ"מקום" וכבית לתושביו, ומשמש כלי נוסף לדחיקתם מאדמתם.
ממבנה זמני לסיוע מהמועצה: שלבים טיפוסיים להשתלטות
המאמצים לגירוש ולהשתלטות על אדמות נעשים בתמיכה ממשלתית נרחבת. מוסטפא מתאר את שלבי הכיבוש וההתנחלות בסיוע ממסדי. ראשית, מוקם מאחז המורכב ממבנים זמניים וניידים ומשמש לרוב בסיס למתקפות אלימות על התושבים ועל אדמתם. המאחזים לרוב מוקמים בסמוך לכפרים ולקהילות פלסטיניות ובמקומות אסטרטגיים השולטים על חלקים רבים מאדמתם של הפלסטינים.
לדוגמה, ב־25 בינואר 2026 פורסם בקבוצת העדכונים "חדשות הגבעות" עדכון שמתנחלים גאים על כך שהמאחז הבלתי־חוקי אשר הוקם רק בשנה האחרונה באזור הכפר דיר דבואן – גבעת אור מאיר – שולט כיום באמצעות רעיית צאן באזור הצופה על כביש 60 החוצה את הגדה המערבית, ומרחיק משם את התושבים הפלסטינים. המאחזים לרוב מוקמים באישור ובידיעת הצבא ורק לעיתים רחוקות הם מפונים על אף שהם אינם חוקיים.
לאחר מכן, מתחיל המאמץ לסייע להם מצד הממסד המתנחלי, לספק להם הגנה צבאית (לעיתים על ידי כוחות מילואים מקומיים – הגמ"ר) ולקדם את הסדרתם. הם מחוזקים אט אט, אוספים תרומות כספיות ומחוברים לתשתיות מים, חשמל ותחבורה על ידי הרשויות המקומיות. תוך כדי כך, הם אוספים תרומות כספיות וסיוע מרשת תומכים רחבה, וכאשר הם מוסדרים הם גם זוכים לתקצוב רשמי.
לאחרונה ייעד שר האוצר בצלאל סמוטריץ' 2.6 מיליארד ש"ח במסגרת תקציב 2026 להקמת 17 התנחלויות חדשות ולסיוע וחיבור לתשתיות עבור 36 חוות ומאחזים קיימים. כמו כן, הוא קידם הפקעה של 60 אלף דונם לטובת הרחבת ההתנחלויות ורישומם בטאבו.
מהלכים אלו מראים את שיתוף הפעולה ההדוק בין המתנחלים והמערכת הפוליטית והצבאית בישראל בקידום הגירוש והעקירה של פלסטינים, ומוסטפא אף מחזק זאת בציטוטים של אלישע בן קימון, כתב השטחים של אתר YNET, המספר כיצד התוכניות והתקציבים מקורם בתוכניות של מועצת יש"ע.
אבו אל־היג'א קורא לרפורמות פנימיות בכלכלה הפלסטינית שיארגנו אותה מחדש באופן שיתופי ושקוף, לרציונליזציה של ניהול כספי ציבור, לקידום וייעול המאבק בשחיתות ולחלוקה הוגנת ומאוזנת של התקציב
למהלכים אלו נלווים אמצעים משפטיים וחקיקתיים. מוסטפא מציין נתונים שתואמים את העובדות שמציגה ח'דרג' בדבר זינוק בהכרזה על אדמות בגדה כ"אדמות מדינה" שניתן לייעדן לטובת הרחבת ההתנחלויות. כמו כן, הכנסת העבירה חוק תמיכה בסיפוח שהצביעו בעדו 71 ח"כים (חברי הקואליציה וסיעת ישראל ביתנו). אומנם לחוק משמעות הצהרתית, אך הוא מצביע על הכיוון הברור שאליו הממסד הפוליטי הישראלי נוטה.
כך גם עברו בהצבעה ברוב גורף חוק המתנגד להקמת מדינה פלסטינית וחוקים המתנגדים להכרה בין־לאומית במדינה פלסטינית, שקיבלו אפילו תמיכה משמאל. כל אלו נותנים חותמת רשמית לחניקה הכלכלית הנרחבת שישראל מטילה על הפלסטינים ולאלימות המתנחלים והצבא – מדובר במאמץ רשמי למיטוט החברה הפלסטינית בגדה, והמתנחלים מובילים את חוד החנית שפועל גם לגירושה מאדמתה.
התנגדות פלסטינית בלתי־אלימה לגירוש
הכותבים מציעים מספר מודלים של התנגדות פלסטינית אזרחית וכלכלית לניסיונות הגירוש, ומתמקדים ב"צומוד" (עמידה איתנה והיאחזות בקרקע) של התושבים וביצירת מנגנונים כלכליים חלופיים לאלו שישראל הורסת.
אבו אל־היג'א מבחין בפערים בתוך הממסד הישראלי באשר להרס הכלכלה הפלסטינית, וטוען כי השב"כ ומערכות הביטחון סקפטיים יותר לגבי הרציונל שתומך בפגיעה בכלכלה, וטוענים שהדבר יוביל לנזק ביטחוני. מנגד, הממשלה והדרג המדיני לוקים בשדה ראייה צר וממוקד שכל מטרתו היא גירוש הפלסטינים מאדמתם, לאור התפיסה הימנית-קיצונית והמשיחית שמובילה רבים בהנהגה הישראלית.
לאור זאת, ולאור השבריריות של התלות בצריכה ישראלית שעליה סלאמה מצביע, אבו אל־היג'א קורא לפיתוח מקורות הכנסה חיצוניים ולסיוע בר־קיימה מהעולם הערבי, שיתבטא בקידום תוכניות יצירתיות לתמיכה בפלסטינים. אבו אל־היג'א קורא למשל לעידוד חברות בעולם הערבי, ובמשתמע במדינות המפרץ, שיפעלו מרחוק – בין אם בתחום ההיי טק ובין אם לאו – שיעסיקו פלסטינים וייצרו עשרות אלפי הזדמנויות עבודה מרחוק בתוך פלסטין.
אבו אל־היג'א גם טוען כי הרשות הפלסטינית זקוקה לחזון להשקעות מחוץ לפלסטין שיספק הזדמנויות השקעה בטוחות עם תשואות לשטחים הפלסטיניים. הוא גם משווה זאת להשקעות החוץ המפותחות שמהן ישראל נהנית. פרט לכך, הוא קורא לרפורמות פנימיות בכלכלה הפלסטינית שיארגנו אותה מחדש באופן שיתופי ושקוף, לרציונליזציה של ניהול כספי ציבור, לקידום וייעול המאבק בשחיתות ולחלוקה הוגנת ומאוזנת של סעיפי תקציב למגזרים בעלי עדיפות כמו החקלאות, כדי להיאבק במאמץ הכלכלי לגירוש ועקירה.
מעניין להשוות זאת לאסטרטגיה החדשה שמאג'ד כיאלי, הפרשן הפלסטיני הידוע, מציע במאמריו ובספריו מאז פרוץ המלחמה, ועליה נכתב כאן בעבר. כיאלי קורא למאבק הפלסטיני להתמקד בעמידה איתנה, בבניית מוסדות ובחיזוק וביצור הכלכלה והחברה הפלסטינית ככלי לעמידה מול המתקפות הישראליות. נראה כי כל הכותבים, ובתוכם כיאלי, רואים במאבק החמוש ובטרור כלי שנכשל טוטלית לאור פערי הכוחות בין ישראל לפלסטינים ולאור מגוון האמצעים שבהם ישראל משתמשת לעידוד הכיבוש, הגירוש וההתיישבות. בשל כך, הם מעודדים התנגדות באמצעים כלכליים ויצירת חברה מלוכדת וחזקה שתוכל לבלום את ניסיונות הגירוש.
בדר מתייחסת למרכיב חשוב ביותר בזהות הפלסטינית, בפרט בעיר נצרת עד לשנת 1948, והוא גינות הירק בבתים הפרטיים. מדובר היה בחלק אינטגרלי בבית הנצרתי, והוא סיפק עצמאות באספקת המזון וחיבור בין התושב לאדמה
נור בדר: המשמעות המקורית של הצומוד
דוגמה קונקרטית והיסטורית להתנגדות כזו מציעה החוקרת נור בדר במחקרה העוסק בטקטיקות כלכליות של צומוד מול המכות הכלכליות שפעילות הצבא בשטחים מנחיתה, ככלים למאבק בתלות בעבודה בישראל בימי השלטון הצבאי.
בדר ביצעה מחקר איכותני המבוסס על שיחות עומק ועל ניסיון אישי וכן סקירת ספרות נרחבת, והיא מתבססת על תשתית מחקרית ארוכת שנים המציגה את העסקים הקטנים, ההתארגנויות החברתיות והאזרחיות כחלק מכלי המאבק העממי בכיבוש ובגירוש.
לטענת בדר, המושג צומוד התפתח במקור בהתייחס לחיים היום־יומיים, ורק בהמשך הפך לאקט סמלי ולאומי. בתפיסת רבים מהפלסטינים גם לאחר 1967, המשמעות היא פיתוח הקשרים לחברה, לאדמה ולסביבה והמחויבות להמשיך בחיים ככלי של מאבק מול הכיבוש וההתנחלות. הדבר למעשה מתקשר להמלצות של כיאלי ושל אבו אל־היג'א – שהכלי החשוב למאבק הוא בניית החברה והכלכלה, כדרך להדוף את מאמצי הגירוש והניתוק בין התושבים לאדמתם.
כך לדוגמה, בדר סוקרת את מאמרו של אחמד אסעד, המציג את יוזמת "הוועדות העממיות השכונתיות" ואת קואופרטיב גידול הבקר שהוקמו בבית סאחור (על יד בית לחם), ומתארת את החשיבות של יוזמות אלו באספקת חלב ומוצריו לתושבים בתקופת השלטון הצבאי בגדה. היא מתייחסת לכך ככלי מרכזי לעמידה האיתנה ולמניעת התלות בגורמים חיצוניים הן מהבחינה הכלכלית והן בזכות חיזוק הלכידות החברתית.
במקרה אחר, בדר מתייחסת למרכיב חשוב ביותר בזהות הפלסטינית, בפרט בעיר נצרת עד לשנת 1948, והוא גינות הירק בבתים הפרטיים. לטענת בדר, מדובר היה בחלק אינטגרלי בבית הנצרתי, והוא סיפק עצמאות מסוימת באספקת המזון וכן חיבור רגשי ומעשי בין התושב לאדמה. פיתוח מחודש של גינות כאלו הוא כלי להתנגדות ולבניית חופש ואי־תלות בשלטון הזר וכן מקור לגאווה של אדם בפרי עמלו.
משפחות שלמות הפכו מחקלאים, בעלי עסקים ובעלי מעמד, לפועלים בישראל ולספקי שירותים למתנחלים ולישראלים בכלל
כך גם התפתחו קואופרטיבים חקלאיים בכפרים כמו בית דקו ובית סירא ככלי למאבק בניסיונות גירוש קונקרטיים של כפרים אלו כבר בשנת 1967. היוזמות בבית סירא קיימות עד היום. עם זאת, עליית מחירי המים, שינוי צורת הבנייה וצמצום הקרקעות הפנויות וכן התחרות מול הירקות המשווקים בהמוניהם בשווקים, הובילו להיעלמות גינות הירק האלו כמרכיב בסיסי בבית הערבי בתוך ישראל, ובגדה הן הצטמצמו בשל התלות בעבודה בישראל.
בדר מצטטת את החוקר עבד אל־מנעם והדאן, שמתאר כיצד עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב־1987 נוצרה תרבות העבודה בישראל ששירתה גם את ישראל עצמה. כפי שסלאמה קובע במאמרו, שעליו כתבתי לעיל, והדאן טוען כי ישראל שאפה להחזיק באדמה ללא תושביה ולצמצם את תושביה למשרתי מנגנון השליטה והכיבוש שתלויים במנגנון זה כלכלית. כך הפכו משפחות שלמות מחקלאים, בעלי עסקים ובעלי מעמד, לפועלים בישראל ולספקי שירותים למתנחלים ולישראלים בכלל.
אחת הסיבות לכך הייתה השכר הגבוה יחסית בעבודה בישראל והפתיחות שהייתה אז לעבודה בישראל – מה שנפגע בשנות אוסלו והאינתיפאדות, ושוקם רק בתקופה שלפני המלחמה האחרונה. למרות השכר הגבוה, היה מדובר לרוב בשכר נמוך בהשוואה לעובדים ישראלים, ולעובדים הפלסטינים היו זכויות מעטות, והם סבלו מניצול, משרירותיות של משטרי ההיתרים ומחוסר מקום לקידום והתפתחות תעסוקתית, מה ששימר את התלות הכלכלית בעבודתם כפועלים.
סיכום
לאורך השנתיים האחרונות, התגברו מאוד המאמצים של ישראל, על כל זרועותיה – צבא, מערכת פוליטית והתנחלויות – לעודד כיבוש של אדמות פלסטיניות, גירוש של תושביהן והתיישבות של מתנחלים במקומם. הדבר נעשה בצורה מתואמת ואף רשמית במקרים רבים, והוא לובש כמה צורות.
לעיתים, מדובר באלימות ישירה של הצבא, כמו במחנות הפליטים בג'נין ובאזור; לעיתים, מדובר באלימות מצד מתנחלים תוך גיבוי והגנה של הצבא – הן אלימות פיזית והן השחתה נרחבת של רכוש, הפחדת התושבים ואיום עליהם. כך גם מוקמים מאחזים בצורה אסטרטגית שמטרתה להשתלט על קרקעות, והם זוכים לגיבוי ממשלתי מתמשך ומתעצם. נוסף על כך, פגיעה רב־מערכתית בחקלאות הפלסטינית נעשית באמצעים רשמיים ולא־רשמיים כמו גם בכלכלה הבלתי־פורמלית, בקשרים העסקיים (שמלכתחילה אינם שוויוניים) בין מתנחלים לפלסטינים ובעבודה בישראל שצומצמה מהותית.
כלי דיכוי אלה לצד כישלון המאבק המזוין, מובילים רבים מהכותבים לפנות לעידוד חיזוק של החברה והכלכלה הפלסטיניות בדרכים יצירתיות ולהציע אמצעים שכבר נוסו בהיסטוריה לפיתוח עצמאות כלכלית, עמידה איתנה מול ניסיונות הגירוש והתנגדות אזרחית ועממית לניתוק בין הפלסטינים לקרקעותיהם.
