פקיסטן הולכת ומתמקמת בשנים האחרונות כשחקן מרכזי במשוואות האסטרטגיות של אסיה הגדולה והמזרח התיכון.
שני מאמרים שפורסמו לאחרונה בערבית דנים בשני ממדים משלימים של תהליך זה: מחד גיסא, ניסיון מודע לבנות לעצמה מעמד חדש מול הודו דרך התבססות במפרץ וקרבה לסין; ומאידך גיסא, הסתבכות ביטחונית גוברת בגבול עם אפגניסטן, המאיימת על יציבות דרום אסיה כולה ועל פרויקטים כלכליים ואסטרטגיים רבי־חשיבות.
ניתוחים ישראליים רבים נוטים להתייחס לפקיסטן כאל "מדינה רחוקה עם נשק גרעיני", אולם קריאת המאמרים מצביעה על החשיבות של הזירה האסיאתית גם להבנת תהליכים במזרח התיכון ועל החשיבות שבהבנת פקיסטן כשחקן שיכול להשפיע באופן עקיף אך ממשי על מסגרות הבריתות, ההרתעה והנורמליזציה במזרח התיכון.
ההסכם נועד ליצור מעין מסגרת הרתעה מקבילה למסלול הביטחוני המוסדי שהודו מפתחת עם ישראל, והמאמר מדגיש את הנקודה הזאת כמרכיב אסטרטגי
מנאל עילאן: ברית ההגנה של פקיסטן וסעודיה
במאמר שפרסמה באל־ערבי אל־ג'דיד, מנאל עילאן, חוקרת פלסטינית המתמחה בסוגיות בין־לאומיות ובמיוחד הודו, מתארת שינוי ברור במדיניות החוץ הפקיסטנית בהתייחס למזרח התיכון.
בתחילת המלחמה בעזה, הסתפקה פקיסטן ברוב המקרים בגינויים מילוליים. הפעילות הדיפלומטית שלה בנושא המלחמה הייתה מצומצמת, והיא לא הייתה נוכחת באמת בשורה הראשונה של התיאומים האזוריים. אולם בתקופה האחרונה נרשם שינוי: אסלאמאבאד החלה לחפש באופן אקטיבי תפקיד דיפלומטי-מדיני בזירות כמו עזה; להשתתף בפסגות בין־לאומיות ולמנף את הזהות המוסלמית ואת הקרבה לסעודיה כדי להיתפס כשותפה, ולא רק כצופה מהצד.
ההשתתפות של ראש הממשלה שהבאז א־שריף בפסגת השלום בשארם א־שיח' מוצגת במאמר כחלק מתהליך מצטבר שהחל בשולי העצרת הכללית בניו יורק, שם ישבה פקיסטן סביב אותו שולחן עם מנהיגים ערבים ומוסלמים כדי לדון בעתיד עזה וביוזמות מדיניות. מבחינת הכותבת, מדובר לא רק בתגובה למלחמה עצמה, אלא בסימן לכך שפקיסטן מנסה לחזור למשחק האזורי.
הכותבת מתמקדת בהסכם ההגנה האסטרטגית המשותף בין סעודיה ופקיסטן. ההסכם נחתם מייד לאחר שתקפה ישראל את דוחא, תקיפה שדחפה בעיני הכותבת את סעודיה להבין שהמטרייה האמריקאית כפי שהורגלה אליה אינה מספקת, ולכן יש לחפש עוגנים ביטחוניים נוספים. ההסכם קובע שכל תקיפה כנגד אחד הצדדים תיחשב כתקיפה כנגד שניהם, בדומה לרעיון הקולקטיבי המוכר מהברית של מדינות נאט"ו, גם אם בפועל אין עדיין ברית רב־צדדית מוסדית.
האינטרפרטציה הערבית למהלך זה היא כפולה: עבור ריאד, זהו כלי להרתיע את ישראל מהרחבת התקיפות האזוריות שלה כפי שנעשה בדוחא; עבור אסלאמאבאד, זהו מנוף לשדר להודו שבזירה המזרח־תיכונית, שבה הודו מנסה לבנות לעצמה דריסת רגל לצד ישראל והאמירויות, היא לא תישאר לבד.
ההסכם נועד ליצור מעין מסגרת הרתעה מקבילה למסלול הביטחוני המוסדי שהודו מפתחת עם ישראל, והמאמר מדגיש את הנקודה הזאת כמרכיב אסטרטגי: הודו וישראל משדרות "מודל אחד" של שיתוף פעולה: מחקר, פיתוח וייצור נשק משותף; פקיסטן וסעודיה מנסות לעצב מודל נגדי שמטרתו להרחיב את חופש הפעולה של פקיסטן מול הודו ולחזק את תחושת הביטחון הסעודית מול ישראל.
מבחינת ישראל, המשמעות היא שהנוכחות הסינית באזור אינה רק כלכלית, אלא יכולים להיות לה ערוצים ביטחוניים בפועל דרך פקיסטן, גם כלפי מדינות המפרץ
עבור הקהל הישראלי, ההקבלה הזו בין קשמיר לפלסטין, כפי שהיא עולה מן הטקסטים, היא קריטית. במאמרים מתוארת מסגרת חשיבה משותפת להודו ולישראל, שלפיה שתיהן מתמודדות עם טרור שמגיע מעבר לגבול ומופעל בעזרת מדינות אחרות – פקיסטן במקרה של הודו, ואיראן במקרה של ישראל.
לפי תפיסה זו, שיתוף הפעולה הביטחוני בין ירושלים לניו דלהי איננו רק עניין מעשי-טקטי, אלא נשען על הגדרות דומות ל: מי נחשב אויב, מה נחשב אינטרס של ביטחון לאומי, ואילו גבולות מוצגים כלגיטימיים בתוך הסכסוכים שלהן.
מול זה פקיסטן מבקשת להציע את עצמה כדגם אחר: מדינה מוסלמית גרעינית, שעברה מודרניזציה צבאית בעזרת סין, ומעמידה את יכולותיה ואת קשריה עם בייג’ינג לשירות מדינות ערביות החוששות מתוקפנות ישראלית או מהתרחקות אמריקאית. עבור סעודיה, הסכם ההגנה האסטרטגית יוצר אומנם מתח עם הודו, שותפה כלכלית מרכזית, אך גם משגר מסר כלפי פנים וכלפי העולם הערבי שסעודיה אינה נשענת עוד רק על ארה"ב, ושהיא מסוגלת לבסס ציר ביטחוני מוסלמי עצמאי יחסית.
המעורבות הסינית ברקע כל זה היא נקודה חשובה במיוחד עבור ישראל. פקיסטן נשענת על סין כעוגן לאספקה של נשק, טכנולוגיה ופרויקטי תשתית רחבי היקף ובמיוחד למסדרון הכלכלי סין-פקיסטן (CPEC), שהוא חלק ממיזם "החגורה והדרך". פרויקט זה נועד לחבר את מערב סין לנמל גוואדר שבפקיסטן וליצור ציר אסייתי חלופי, והצלחתו מותנית ביציבות אזורית יחסית.
כאשר פקיסטן מציגה את מטוסי הקרב ואת המוצרים הביטחוניים הסיניים ככאלה שבעזרתם השיגה עליונות יחסית מול הודו בעימותים אוויריים, היא בו בזמן משווקת את סין כשותפה אמינה לגורמים ערביים.
מבחינת ישראל, המשמעות היא שהנוכחות הסינית באזור אינה רק כלכלית, אלא יכולים להיות לה ערוצים ביטחוניים בפועל דרך פקיסטן, גם כלפי מדינות המפרץ. מאזן הכוחות, שהיה נראה לאורך שנים כאילו הוא מתעצב סביב ציר אמריקאי-ישראלי-מפרצי אל מול ציר איראני, נהיה למעשה משולש רב־שכבות, שבו גם הודו וגם פקיסטן, כל אחת בחסות מעצמה אחרת, מנסות להבטיח לעצמן מקום בו.
אמין אלה ד'אכרי: המחלוקת על גבול אפגניסטן
בזמן שהמאמר על פקיסטן והמזרח התיכון מתאר מדינה שמבקשת להקרין יציבות וכוח, המאמר של החוקר האפגני אמין אללה ד'אכרי, שפורסם במרכז המחקרים של אל־ג'זירה, עוסק בעימות בין אפגניסטן לפקיסטן. המאמר חושף את נקודת החולשה המרכזית של אסלאמאבאד: הגבול המערבי והעומק האסטרטגי באפגניסטן.
ההיסטוריה של קו דוראנד, קו הגבול שנקבע ב־1893 על ידי בריטניה כקו הפרדה בין תחומי השליטה של אמירות אפגניסטן לבין אזור השליטה של האימפריה הבריטית, היא יסוד מתמיד לחוסר אמון: אפגניסטן לא הכירה בו מעולם כגבול בין־לאומי לאחר קום פקיסטן, והוא הפך במרחב האפגני לסמל התנגדות למורשת הקולוניאלית ולשלילת הפיצול בין השבטים הפשטוניים שנפוצו מבין שני צידי הקו. פקיסטן לעומת זאת רואה בקו הזה גבול לגיטימי שמגדיר את מרחב הריבונות שלה, וכל ערעור עליו נראה לה כאיום ישיר על שלמותה הטריטוריאלית.
המאמר מתאר כיצד המחלוקת הזאת לצד התערבות פקיסטנית ארוכת שנים בזירה האפגנית, החל בתמיכה במוג'אהידין נגד ברית המועצות, דרך טיפוח הטליבאן בשנות התשעים וכלה בתפקידה בסבבי המשא ומתן השונים – יצרו מערכת יחסים מורכבת שבה פקיסטן רואה את אפגניסטן כ"עומק אסטרטגי" הכרחי עבורה, אך במקביל שורר בין השתיים חשד הדדי עמוק.
הנרטיב האפגני מדגיש את ההגנה על הריבונות האפגנית ומאשים את פקיסטן בשימוש בקבוצות חמושות ובהן ה-TTP כקלף גאופוליטי, ואילו הנרטיב הפקיסטני מדגיש את הסכנה שנשקפת מפעילות TTP היוצאת משטח אפגניסטן
עם חזרת הטליבאן לשלטון ב־2021, נראה לרגע שהציר קבול-אסלאמאבאד יחזור להיות שותפות אסטרטגית: ראשי מודיעין פקיסטנים ביקרו בקבול, והדימוי היה של ברית קרובה יחסית. אולם מהר מאוד צפו הפערים: פקיסטן האשימה את הטליבאן האפגני בכך שהוא מספק מחסה לחברי טליבאן פקיסטן (TTP) הפועלים נגד הצבא הפקיסטני באזורים כמו ח'ייבר פח'טונח'ווה שבגבול עם אפגניסטן. האמירות מצידה מכחישה אחריות ישירה לפעילות הטליבאן הפקיסטיני וטוענת שהארגון אינו כפוף לה.
האמון נשחק, ובשנים האחרונות נרשמו מאות חדירות ותקיפות גבול, עד לשיא של תקיפות אוויריות פקיסטניות עמוק בתוך שטח אפגניסטן, ובכלל זה באזור קבול, בתואנה שזוהו שם מטרות של TTP ובהן מנהיג התנועה נור ואלי מחסוד. מהצד האפגני, התקיפות נתפסות כהפרת ריבונות גסה וכפגיעה באזרחים, ולפי הניתוח של המחבר הן מציבות את שתי המדינות על מסלול הסלמה שמסכן לא רק את ביטחונן הפנימי, אלא גם את היציבות של דרום אסיה כולה.
התמונה שמתוארת היא של שני נרטיבים מנוגדים: הנרטיב האפגני מדגיש את ההגנה על הריבונות האפגנית ומאשים את פקיסטן בשימוש בקבוצות חמושות כקלף גאופוליטי לאורך עשרות שנים, ובכלל זה תמיכה ב־TTP ובפלגים הקשורים לדאעש, ואילו הנרטיב הפקיסטני מדגיש את הסכנה שנשקפת מפעילות TTP היוצאת משטח אפגניסטן, ומציג את חוסר הפעולה של ממשלת הטליבאן או את חוסר יכולתה לפעול כהצדקה לתקיפות המנע כביכול.
המשפט הבין־לאומי אינו נפקד מהדיון: הכותב מזכיר שהסתמכות על מתקפת מנע מחייבת הוכחת איום מיידי או הסכמה מפורשת של המדינה שבשטחה מתבצעת הפעולה, תנאים שאינם מתקיימים לפי הטליבאן. התוצאה היא לא רק משבר דיפלומטי, אלא גם פגיעה ממשית באזרחים, גלי פליטות, עשרות אלפי עקורים והעמקה של תחושת הפקרות בגבול שאמור להיות מוסדר.
גם בתרחישים המתונים, הגבול האפגני-פקיסטני יהיה מוקד חיכוך שיכול בכל רגע להסיט את תשומת הלב של פקיסטן פנימה, להצר את מרחב התמרון שלה במזרח התיכון ולחייב אותה להישען עוד יותר על סין
הזווית האזורית-הבין־לאומית שעולה מן המאמר על אפגניסטן חשובה במיוחד להבנת נקודת המפגש עם המאמר על המזרח התיכון. הכותב מצביע על כך שכל הידרדרות בין קבול לאסלאמאבאד מטילה צל על המיזם CPEC, שהוא מרכיב יסוד באסטרטגיה הסינית לחדירה כלכלית וגאופוליטית. פגיעה במסדרון זה מטילה ספק ביכולת של סין לשמר את ההשקעות ואת הניהול הביטחוני של הציר כולו, ולכן בייג’ינג נדרשת לבחור אם להגביר מעורבות, גם ביטחונית, או לחפש דרכים לעקוף את האזור.
במקביל לכך, מדינות כמו איראן, רוסיה והודו עוקבות בדאגה: איראן בשל הקִרבה הגאוגרפית, רשתות קשרים אתניים ודתיים החוצות את הגבולות באזור (ובפרט עם אוכלוסיות פשטוניות ובזירה הטג’יקית והבלוצ’ית); רוסיה בשל החשש לזליגה אל מדינות אסיה התיכונה, והודו בשל הפוטנציאל שהמשבר ישנה את מאזן הכוחות בינה לבין פקיסטן.
עבור ישראל, יש כאן רמז עקיף: ככל שעומק המשבר באפגניסטן גדול יותר, כך צומח הפיתוי לשחקנים כמו ארה"ב, סין ורוסיה להשתמש בזירה זו כדי ללחוץ זה את זה, והתנגשות בין מעצמות בזירה שבה פקיסטן הגרעינית מעורבת – רחוקה מלהיות אינטרס ישראלי.
המאמר האפגני מסיים בסקירת תרחישים לעתיד: תרחיש של הסלמה צבאית מתמשכת, שבה הגבול הופך לזירת אלימות מתעצמת ולמקום שבו סכסוכים בין הודו, סין, איראן ואחרות עלולים לפרוץ; תרחיש של מבוי סתום דיפלומטי שבו היחסים נותקו או צומצמו, ושדה ההפקר מנוצל על ידי ארגונים כמו TTP, דאעש ח’וראסאן וצבא השחרור של בלוצ’יסטן; תרחיש של הידברות בחסות מתווכים כמו קטר, טורקיה או סין, שכבר הוליד הפסקת אש שברירית בדוחא; ולבסוף, תרחיש אופטימי של בניית מנגנוני ביטחון אזוריים חדשים בדרום אסיה.
עבור קהל ישראלי, השורה החשובה היא שגם בתרחישים המתונים, יישאר הגבול האפגני-פקיסטני מוקד חיכוך שיכול בכל רגע להסיט את תשומת הלב של פקיסטן פנימה, להצר את מרחב התמרון שלה במזרח התיכון ולחייב אותה להישען עוד יותר על סין ועל נשק ההרתעה הגרעיני כמנגנון פיצוי.
הצומת של פקיסטן ב-2026
הקישור בין שני המאמרים מעניין. אותה מדינה שמנסה לבסס בציר ריאד–אסלאמאבאד מסגרת הרתעה הגנתית מול ישראל והודו, נאלצת בו בזמן להתמודד עם איום מתמשך מצד ארגון מורד פנימי הפועל משטח מדינה שכנה. החולשה בגבול המערבי מביאה את פקיסטן להעמיק את שותפותה עם סעודיה וסין, הן משיקולים כלכליים (סיוע סעודי למצוקות הכלכליות בפקיסטן שחזרו והחריפו מאז שנות התשעים והסנקציות על תוכנית הגרעין) והן משיקולי נשק ויוקרה צבאית.
ההסכם הביטחוני עם סעודיה נתפס אפוא לא רק כמענה על צורך סעודי להרתיע את ישראל, אלא גם כדרך של פקיסטן לשדר לעולם, ובעיקר להודו, שהיא אינה מוותרת על מעמדה כשחקן אזורי שיכול להסב כאב גם מחוץ לגבולות דרום אסיה.
מכלול השינויים באסיה הם חלק מרצף שבו פקיסטן היא שחקנית מפתח: שותפה גרעינית לסעודיה, מתווכת פוטנציאלית בסוגיות פלסטיניות, אך גם מדינה שאם תידרדר למלחמה או משבר עלולה לגרור אחריה סחרור אסטרטגי שישפיע גם על המזרח התיכון
מנקודת מבט ישראלית, כמה מסרים ראויים לציון: ראשית, ההזדהות ההולכת וגוברת בין הנרטיב ההודי-ישראלי על טרור חוצה גבולות, מעניקה בסיס חזק לשיתוף פעולה בין שתי המדינות, אך גם מייצרת תגובת נגד בצד הפקיסטני והערבי, הרואה בשותפות זו חלק מציר אמריקאי-מערבי שמכוון נגד עולמות האסלאם.
שנית, הניסיון הסעודי לשלב בין שותפות עם הודו לבין הסכם ביטחוני עם פקיסטן מתרחש במקביל למגעי נורמליזציה עם ישראל, וכל זעזוע באחד המעגלים מפר את האיזון ביתר המעגלים. החשש ההודי מההסכם בין סעודיה לפקיסטן, כפי שהוא משתקף בטקסט, מעיד עד כמה מהלכים שנראים בישראל כקשורים בעיקר לישראל-עזה או לישראל-איראן, מצטלבים למעשה עם מאבקי כוח בזירה האסיאתית.
שלישית, המשבר בגבול אפגניסטן-פקיסטן מדגיש שהרעיון של פקיסטן כשותפה ביטחונית מרכזית למדינות המפרץ נשען על יסודות שבריריים למדי: היא עצמה שקועה בעימותים בגבול המערבי, תלויה בסיוע כלכלי חיצוני, ומרחב הפעולה שלה נקבע במידה רבה גם לפי מידת המעורבות שסין, ארצות הברית ורוסיה מוכנות להשקיע בזירה.
לכן, חשוב שהקוראים הישראלים יזכרו שמכלול השינויים באסיה: התחזקות הודו, חיפושיה של סין אחרי נתיבי השפעה, תסכול סעודי מהמערב, צעדי הנרמול והמלחמה בעזה, אינם תהליכים נפרדים, אלא חלק מרצף שבו פקיסטן נצפית כשחקן מפתח: שותפה גרעינית לסעודיה, מתווכת פוטנציאלית בסוגיות פלסטיניות, אך גם מדינה שאם תידרדר למלחמה עם אפגניסטן או למשבר פנימי חמור, עלולה לגרור אחריה סחרור אסטרטגי שישפיע גם על המזרח התיכון.
עבור ישראל, היכולת להבין את החוליה הפקיסטנית–אפגנית ואת החוליה הפקיסטנית–סעודית חיונית בכל ניסיון רציני לנתח את עתיד הבריתות, צירי נשק ואפשרויות ההסדרה האזורית לאחר המלחמה בעזה.
