תכנון ומרחב בין הירדן לים: ממאבק לשותפות

לפני חודש נשמנו לרגע לרווחה כשהמלחמה האכזרית שהשתוללה בישראל/פלסטין במשך שנתיים ארוכות נעצרה (בתקווה שאכן מדובר בעצירה). בצד הישראלי, מראה החטופים השבים לזרועות משפחותיהם לא השאיר עין יבשה, ובצד הפלסטיני, שיירות ארוכות החלו לעשות את דרכן בחזרה מערי האוהלים וממחנות העקורים אל עבר הערים והעיירות ברחבי הרצועה, מבלי לדעת מה נותר מהן. סוף סוף הגיע זמן שיקום.

אבל בשביל לשקם חייבים להביט בעיניים למה שנחרב ולהיות מוכנים להתמודד עם השלכות החורבן. 

בעוד קהילת המתכננים הישראלית עוסקת כבר זמן רב בהיבטים שונים של השיקום הראוי להרס שזרע טבח חמאס ביישובי עוטף עזה, ולאחרונה גם בתיקון הפגיעות שנגרמו על ידי הטילים האיראניים, השתרש בציבור הישראלי עיוורון גדול באשר להרס הפיזי, המרחבי, הכלכלי והחברתי אדיר הממדים שזרעה מדיניות הממשלה בזמן המלחמה בעזה וגם בחלקים אחרים של הארץ הזו, שהיא ארצם של שני העמים – הישראלי והפלסטיני.

דיון רציני באפשרות של חיים משותפים במרחב המסוכסך הזה מחייב להבין כיצד נוצלה המלחמה כדי לעצב מחדש מרחבי חיים רבים באופן שהופך את המאבק על המרחב למשחק סכום אפס – או אנחנו או הם – ובכך למעשה מאיין את האפשרות של חיים ביחד. ההכרח הוא קודם כול אתי, שכן הוא נובע מהחובה לקחת אחריות על מה שנעשה בשמנו, בין אם אנו מסכימים לו ובין אם לאו. אבל הוא גם חיוני במובן פרגמטי יותר, מכיוון ששתי החברות חיות זו לצד זו ואף זו בתוך זו, ולכן גם תלויות זו בזו.

דווקא נקודת המבט המרחבית, המעידה שמה שמאפיין את המרחב של ישראל/פלסטין אינו הפרדה אלא ערבוב וקרבה, היא זו שמבהירה כי לא ייתכן שיקום של חברה אחת בלי שיקום של החברה האחרת.

92% מבתי ספר זקוקים לשיקום מקיף לפני שיוכלו לשמש שוב ללימודים; פחות מ־40% מבתי החולים והמרפאות פעילים, וגם הם באופן חלקי בלבד; 88% מהעסקים והמפעלים נהרסו

עזה – מרחבי מחיה שנמחקו

מעבר למחיר המחריד בחיי אדם, שעוד לא התברר עד תומו, אנו עדים להרס שיטתי ונרחב של המרחב העירוני והכפרי באופן שהפך את הרצועה למקום שקשה מאוד להבטיח בו חיים נאותים.

על פי נתוני יחידת המיפוי של האו"ם מיולי 2025, 78% מהמבנים ברצועה נהרסו או נפגעו במהלך המלחמה. אלו כוללים יותר מ־280,000 יחידות דיור, מספר שווה ערך להרס של כל תל אביב, גבעתיים ובני ברק גם יחד. בעיר עזה לבדה קרוב לחצי מיליון תושבים נותרו ללא קורת גג.

ההרס כולל גם את רוב מערכות החיים: 92% מבתי ספר זקוקים לשיקום מקיף לפני שיוכלו לשמש שוב ללימודים; פחות מ־40% מבתי החולים והמרפאות פעילים, וגם הם באופן חלקי בלבד; 88% מהעסקים והמפעלים נהרסו; 80% מהכבישים הפכו לבלתי־שמישים; 80% ממתקני המים והתברואה נמצאים באזורים שאין אליהם גישה, וממילא רובם הרוסים; 86% מהשטחים החקלאיים נפגעו; 70% מאתרי התרבות והמורשת נחרבו.

בהערכה זהירה מדובר על 60 מיליון טון של פסולת שיש כיום ברצועה. הרס בקנה מידה כזה כמוהו כמחיקה של מרחבי מחיה שלמים ושל מורשת תרבותית ענפה, במה שנראה (ואף הוצהר) כמלחמת נקמה, גירוש והשמדה.

בחסות המלחמה, המשיכה ממשלת ישראל לקדם ולבצר משטר של עליונות יהודית בכל המרחב שבין הירדן לים באמצעות מדיניות של הרס עקירה וגירוש. המדינה, על שלל זרועותיה, מסרבת להכיר ביישובים ובקהילות המתקיימים זה דורות במרחב, והם נתפסים כמטרד או כאיום, שהדרך היחידה להתמודד עימו היא סילוק התושבים והחלפתם במתיישבים יהודים.

נגב – הריסות הבתים מתעצמות

היישובים הבדואיים בנגב הם בית לאוכלוסייה הענייה והמוחלשת ביותר בתוך גבולות מדינת ישראל. הם מתקיימים ללא תכניות מתאר, ללא שירותים בסיסיים של חינוך ובריאות וללא תשתיות ראויות כגון מים וחשמל.

עשרות שנים שהמדינה מסרבת להכיר בתביעות הבעלות של האזרחים הבדואים על קרקעותיהם ההיסטוריות, ומסרבת להסדיר את היישובים שלהם.

במקום זה, הריסות הבתים מרקיעות שחקים: רק ב־2024 נהרסו למעלה מ־5,000 מבנים בנגב, כלומר בממוצע 15 מבנים בכל יום. קהילות שלמות מוחרבות פעם אחר פעם, ובאותם מקומות ממש המדינה מתכננת להקים יישובים יהודיים, כאשר ברור שכל מטרתם לדחוק ולעקור את הבדואים מאדמותיהם וממרחבי חייהם.

מספר המאחזים, הכלי המרכזי לגירוש קהילות, גדל מאז פרוץ המלחמה פי ארבעה – מ־30 לכ־120, וכ־50 קהילות כבר גורשו ממקומן

מזרח ירושלים – שלילת בעלות פרטית

מגמות דומות אפשר לזהות גם בירושלים המזרחית, שהיא העיר הפלסטינית הגדולה ביותר בין הירדן לים: דחיקת פלסטינים מהעיר, צמצום אפשרויות המחיה וערעור הזיקה לקרקע.

פתיחתו המחודשת של הסדר המקרקעין הפכה בשנים האחרונות ל"פרויקט הדגל" של המתנחלים בירושלים. מצד אחד, הסדרת הקרקע היא כלי חדש-ישן לגזל של קרקעות ותכנון של ההתנחלויות החדשות, חלקן ממש בלב השכונות הפלסטיניות, ומצד שני היא אמצעי נוסף לחסימת התכנון והבנייה הפלסטיניים.

באופן רחב יותר, אנו עדים להחלפה כוללת של התפיסה הבסיסית בהתייחס לקרקע בירושלים, הכוללת מעבר מהנחת עבודה שהקרקע היא קרקע פרטית בבעלות פלסטינית (ולכן אין טעם להסדיר אותה), לשלילה גורפת של הבעלות הפלסטינית על הקרקע.

הגדה המערבית – כוחות הביטחון מגבים אלימות גוברת

בגדה המערבית מדיניות הסיפוח מבוססת על הקצנת האפרטהייד המרחבי, שמטרתו המוצהרת היא חנק של אוכלוסייה אחת והתפשטות של אוכלוסייה אחרת.

זה כולל האצה משמעותית של פרויקט ההתנחלות: הממשלה הכריזה שהיא תקים לא פחות מ־49 התנחלויות חדשות, ופועלת להכשרה של יותר מ־60 מאחזים. כולם נמצאים במיקומים אסטרטגיים, ונועדו לצמצם עוד יותר את אפשרויות התנועה של הפלסטינים, לבתר את המרחב שלהם, להגביל את אפשרויות הפיתוח ולמרר את חייהם.

הפרקטיקות של המדינה מלוות ומתאפשרות על ידי אלימות בלתי־פוסקת שהמתנחלים מפעילים על הקהילות הפלסטיניות בשטחי C ולעיתים גם B בגיבוי מלא של הצבא והמשטרה. התוצאה היא טיהור אתני של ממש. מספר המאחזים, הכלי המרכזי לגירוש קהילות, גדל מאז פרוץ המלחמה פי ארבעה – מ־30 לכ־120, וכ־50 קהילות כבר גורשו ממקומן.

חשוב להדגיש – לא מדובר בתופעות נפרדות, אלא הן פועלות ככלים שלובים: הממשלה מקדמת חוקים, תקנות והסדרים שנועדו להעמיק את השליטה הישראלית ולדחוק את הפלסטינים, בעוד המתנחלים בגיבוי הצבא "מנקים את השטח" מהקהילות החיות בו עשרות שנים ומאפשרים השתלטות עליו.

חמישה צעדים לתכנון מבוסס שותפות

הפרקטיקות של הנישול, הדחיקה, העקירה, חוסר ההכרה בזכויות לקרקע וסירוב להסדיר יישובים שקיימים עשרות שנים, מעמיקות את הקונפליקט ומרחיקות את האפשרות של חיים משותפים. אך הן אינן משנות את העובדה שהמרחב היה ונשאר מרחב משותף. כיצד ניתן אפוא לחזור ולהפוך את התכנון המרחבי מזירה של מאבק אלים לכר פורה לשיתוף ולשותפות, למרות הכול?

ברצוני להציע כמה עקרונות בסיסיים למה שניתן לכנות "תכנון מבוסס (וגם מבסס) שותפות":

ראשית, הכרה בקהילה – במקום שלה, בזיקות שלה למרחב ולקרקע ובבעלות עליה, הכרה באורחות חיים ייחודיים ובתפיסת עולם. המשמעות של הכרה היא ויתור על השאיפה להנדס מחדש את המרחב כך שיתאים לצרכים פוליטיים כאלה ואחרים.

שנית, מאחר שהתכנית היא אמצעי לשיפור של תנאי חייהן ורווחתן של קהילות, התכנון חייב להיעשות בשיתוף משמעותי עם התושבים, שהם מושאי התכנית. אין מה לדבר על שותפות כאשר רק בעלי מקצוע ומומחים, שחושבים שהם יודעים מה טוב עבור התושבים, מעורבים בתכנון.

שלישית, מעבר להתייחסות אל התושבים כפרטים שקולם חייב להישמע בתהליך התכנון, חייבים להתייחס גם לממדים הקולקטיביים של התכנון, המבטאים שאיפות קהילתיות ולאומיות ולא רק אינטרסים פרטניים.

בניית שותפות היא תהליך סיזיפי, שכרוך בעמידה איתנה מול כוחות חזקים לאין ערוך ושכל הצלחה שלה עלולה להיות קצרה ומוגבלת, אבל אין לה תחליף לבנייה של מקום טוב יותר

רביעית, התכנון חייב להתייחס לקיים, על הלוגיקה המרחבית, החברתית, הכלכלית והערכית שמוטמעת בו, כבסיס לכל תכנון עתידי. הגיע הזמן שנוותר על השאיפה למחוק את כל מה שהיה פה קודם ולברוא במקומו עולם חדש (טוב ויפה ככל שיהיה). המהות של תכנון היא להסתכל קדימה, אבל בדרך אסור לנו לשכוח להביט גם לאחור.

חמישית, תיקון ופיצוי על עוולות עבר חייב להיות חלק מתהליך התכנון. אי־אפשר להתעלם מהנכסים והמשאבים שנגזלו מקהילות פלסטיניות לאורך השנים. זה לא אומר שבהכרח אפשר להשיב את כל מה שנלקח ולתקן את כל העוולות, אבל ללא הכרה בעוול וללא מנגנונים שיפצו עליו ככל הניתן, אי־אפשר לבנות שותפות.

לסיכום, אפשר וצריך להשתמש בפרקטיקה של התכנון המרחבי כדי לחשוב באופן קונקרטי על האפשרות של הפיכת המרחב המשותף למרחב של חיים משותפים וכדרך לבנייה אקטיבית של שותפויות. שותפות כזו חייבת להיות מבוססת על עמדה של שוויון ועל חלוקה הוגנת של הכוח והמשאבים, ולא על כפייה והטיה. חשוב גם לזכור שבניית שותפות היא תהליך סיזיפי, שכרוך בעמידה איתנה מול כוחות חזקים לאין ערוך; עבודה שהתסכולים בה רבים, ושכל הצלחה שלה עלולה להיות קצרה ומוגבלת, אבל אין לה תחליף לבנייה של מקום טוב יותר לכולם ולכולן בין הירדן לים.