לא, לא ביקרתי בעיר עזה, ואין לדעת מתי יהיה אפשרי ובטוח עבור ישראלים או כל אחד אחר לבקר בה. אני מביאה כאן את רשימתו של איאד (שם בדוי), תושב רצועת עזה שביקר בה לאחרונה. מאז יוני 2025 אני בקשר שוטף עם איאד, שנעקר מהעיר כמו מרבית תושביה, ואני מגייסת כספים למחיית משפחתו בת שבע הנפשות. המשפחה נעקרה משכונת שג'אעייה בעזה, וכיום הם חיים במחסן קטן ללא שירותים באחד ממחנות העקורים במרכז הרצועה.
רשימה זו נכתבה ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה באיראן. אז כמו עכשיו, תושבי רצועת עזה נותרו כלואים בין כמה פטישים וסדנים – ישראל, חמאס, מצרים, ארה"ב.
הפסקת האש מאוקטובר 2025 מעולם לא עברה ל"שלב ב'". תושבי עזה עדיין חיים במציאות המלחמה וההשמדה, כפי שתיאר איאד ברשימתו מינואר 2026: "המצור הוא המשך המלחמה". לא השתנה מאז הרבה, אלא שברשימה היום הוא רואה את "הקו הצהוב" המתקדם מערבה, הכולל תילי עפר ובטונדות. המאפיין המרכזי של חייהם של תושבי הרצועה, אלו שאינם נמנים עם האליטות העשירות או עם המיליציות החמושות, הוא מחסור ומצוקה מתמשכים וחוסר ודאות מוחלט לגבי העתיד. אין שום אופק, לא נראה שום מוצא, ומאבק ההישרדות הוא יומיומי, כפי שהרשימה שוברת הלב הזו מדגימה.
פרט אחד חשוב ברשימה הזאת, וגם הוא חלק מהיומיום העזתי, מתקשר לסיקור המקיף של ניר חסון בהארץ – "מאחורי המספרים" – על אודות אמינותה של רשימת ההרוגים שמשרד הבריאות בעזה מפרסם. כפי שתקראו בהמשך, בדרכו לעיר נתקל איאד בנוסע שזומן זו הפעם השלישית לזהות את שרידי גופתו של אחיו (שנהרג עם משפחתו כולה) בגלל ספקות שעלו באימות זהותו של ההרוג. זוהי עדות נוספת למאמצים הרבים ולאימות הקפדני של הנכללים ברשימת ההרוגים מהמתקפה הישראלית.
"הפעם עליהם להאמין לי, זו הגולגולת של אחי. אני בטוח, ושלא יזבלו לי זיבולים במוח כאילו מצאנו גם תעודת זהות של מישהו אחר. זאת פעם שלישית שקוראים לי להשלמת הזיהוי"
קשיים משמעותיים חוו גם מי שניסו לאמת את רשימת ההרוגים במתקפת חמאס ב־7 באוקטובר, כמו למשל ד"ר יובל הרפז שהרכיב עם שגיא אור את מאגר הנתונים המקיף ביותר בנושא. עבור מי שהאמת חשובה לו, רשימת המסע של איאד עוזרת להבין שמאחורי המספרים יש הרבה עבודה שחורה, אפלה, אבל גם שקופה, ותושבי עזה משתתפים בה.
איאד כותב בעברית, שפה שהוא שולט בה מהתקופה שהיה בישראל. דבריו מובאים כאן בעריכה מינימלית:
בוקר שבת: נסיעה מפרוור זוואידה
קשה להאמין עד כמה עמוק ההרס. הרושם הוא קשה בעקבות נסיעה מאזור מחנות המרכז שאליו נעקרנו אל העיר עזה שבה גרנו, ואליה אנחנו רוצים לחזור. שמתי את פעמיי למצוא כלי כלשהו של תחבורה שיסיע אותי מדיר אל־בלח, לשם הגעתי בנסיעה מיוחדת מהפרוור זוואידה אל העיר עזה. בוקר שבת עזתית בתר־מלחמתית טיפוסית שבה הבנליות של הרוע אינה יודעת הפסק, אך הצום ביום הרביעי של הרמדאן (رمضان كريم، רמדאן כרים עליכום) הופך כל קושי לקשה יותר. בוקר שבו ערבוביה של רגשות משתלבת בהמיה של שוק מנומנם קמעה.
הנסיעה והעיר הם זוועה לעין וקשים לתיאור. רק הים עודנו שם כפי שהיה, אבל גם הוא אינו נקי ונראה בודד ונטוש, ורק הוא בחינם, אבל גם מציע מוות חינם למי שמהין להפליג בסירה ולחזור עם דגה.
עגלה הרתומה לרכב שפעם היה מרצדס מפואר מתמלאת אט אט בנוסעים המתפתים לעלות לקריאתו של עוזר נהג הממלא תפקיד שפעם היה של כרטיסן של אוטובוס, אשר מבטיח מחיר מופחת של 15 ₪ בלבד ושיקבל כל שטר אפילו שיהיה מחורר או דהוי. המושב מעץ מרגיש קריר, ואני נאלץ להסתפק בפינה בעגלה מאחר שפנים הרכב שמור לגברות. המרצדס והעגלה מתחילים לנוע מערבה, לפני ששוברים ימינה בכיוון צפון של כביש החוף המוביל ישירות לעיר עזה.
אנחנו צפופים ומיטלטלים, חשופים לרוח הים ולקור שאט אט חודר לעצמות ורק גורם לקנא באלה שנהנים מהפריווילגיה של ישיבה בתוך המכונית.
בימים כתיקונם זאת אמורה להיות נסיעה קצרה של קרוב ל־20 דקות, אולם תוואי הדרך החדשה הפך את הנסיעה לטלטלה אחת מתמשכת בין עליות ומורדות ליד ובתוך מה שהיה פעם כביש מרוצף ובחלקו העירוני היה טיילת. נסיעה שאורכת קרוב לשעתיים וכרוכה בהיפוך של הקרביים. ככל שמתקרבים לפאתי העיר, הראייה נעשית בהירה יותר אך המראות קשים, במיוחד משום התדהמה שנגלית כאילו בפתאומיות, היא תדהמתו של מי שנחת בתוך עיי חורבות: לאורך קילומטרים רבים אין ולו נפש אחת חיה!
אולי ארד כאן לנשום אוויר, אולי אתעכב ליד מה שהיה הבית שלנו, אולי יהיה זמן להתאחד עם זיכרונות עבר של מקומות מוכרים
ממערב, כלום לא נשאר ממה שפעם היה הטיילת, ולאורך כל החוף מחנות של אוהלים זרועים בצפיפות מפוזרת שרק יד המקרה מונעת מהגלים מללחך את קצותיהם. ממזרח, ולאורך כל הקו הפתלתל, יש רק אזורים משוטחים של מה שהיה פעם בתים מפוארים ומבני דירות, למעט כמה רבי־קומות המפוזרים פה ושם, סביבתם חרוכה והם אינם מתאימים עוד למגורי אדם, ואפילו אין דרך גישה אליהם, עד שעולה בי התהייה המיידית: מה נותר להחריב כשמאיימים לחזור ללחימה? אולי עומדם של כמה מבנים על תילם כשאינם שמישים עוד הוא שיהיה עילה למלחמה?
דברים שמלמל אחד הנוסעים במשפטים קצובים אך כה חדים וברורים, העירו אותי מהרהורים על העילה לחידוש המלחמה; מילותיו של איש צעיר שמראהו העיד עליו שהוא אחד מדרי האוהלים, הסבירו לנוסעים האחרים מה מטרת נסיעתו. "הפעם עליהם להאמין לי, זו הגולגולת של אחי. אני בטוח, ושלא יזבלו לי זיבולים במוח כאילו מצאנו גם תעודת זהות של מישהו אחר. זאת פעם שלישית שקוראים לי להשלמת הזיהוי", הוא ממשיך ומסביר.
משפחתו היא משפחת עייאדה מבית לאהייא שנספתה כל כולה. הוא עקר לדרום הרצועה ימים ספורים לפני המקרה שבו נמחו באבחה אחת כאשר נקברו תחת הריסות הבית.
"כולם ישנו בתוך הבית, אחותי ושתי בנותיה, עזת ואשתו, סבא והדודה שעקרו מבית חאנון וכן אחי ריאד ואשתו הטרייה יחד עם התינוק. כעת קראו לי שוב מההגנה האזרחית כדי לזהות את הגופות". הוא כבר זיהה את הגולגולת של אחיו, אך נציגי ההגנה האזרחית מטילים ספקות בזיהוי משום שמצאו תעודת זהות של מישהו ממשפחה אחרת מתחת להריסות. והינה הוא סמוך ובטוח שהגולגולת שהראו לו היא של אחיו, והפעם עליהם להאמין לו כדי להביאו סוף סוף לקבורה. מילים שכמו העירו אותי מתרדמת וגרמו לי לשקוע שוב במחשבה מה טוב היה לאלה שסיימו מוקדם להתענות במקום זה הקרוי רצועת עזה.
המבנים מסביב לכיכר המרכזית ניזוקים ברובם, וחנויות האופנה לאורך השדרה הראשית אינן אלא אוהלים, וחלקם משמשים במעורב הן למגורים והן למסחר
לראות דירה בתוך זיכרון של עיר
הים המדיף ריח רע של ביוב, האיש המזוקן שלידי והשיח על הגורל ועל ניצחון הרוע, אינם אלא מקטע סוריאליסטי שאני לא בטוח שאני חווה בעצמי, אך גם לא ברור אם מישהו אחר מספר לי אודותיו. וככל שהעגלה הנגררת חובטת בנו מעל כל מהמורה, היא מתקרבת למקום שבו יש אנשים. אנחנו נראים מאחור כמי שמפליג בסירה רעועה בים סוער, וזאת דווקא ביום שבו הים נראה נינוח והגלים שלו שמלבינים את האופק רק מדגישים את היופי שנעקר מהמקום והותיר רק זכר, בעיקר משום שהים שהיה פעם שוקק חיים עומד שומם גם הוא.
רכבת ההרים שאנו בתוכה מגבירה את קצב הסחרחורת יחד עם קצב התזזית המחשבתית במוח הרבה אחרי ששברנו ימינה והשארנו את הים מאחורינו. תזזית של רעיונות משתוללת בתוכי. אולי ארד כאן לנשום אוויר, אולי אתעכב ליד מה שהיה הבית שלנו, אולי יהיה זמן להתאחד עם זיכרונות עבר של מקומות מוכרים, כיכר החייל האלמוני, אל־מינא (הנמל), שכונת א־רימאל, אל־מדינה, מסגד אל־עומרי, שוק פראס.
היעד שלי הוא שכונת א־רימאל, צומת סראיא, לב ליבה של העיר עזה. שדרות רוטשילד של עזה אם תרצו, בואך העיר ממערב. והינה מה שהיה פעם פניה היפות של העיר נהפך לסאריא בנת אל־ע'ול ("סראיא בת השד הרע", כותרת ספרו של אמיל חביבי). לא מנעמים ולא שירותים, הרבה דובים ואין יער. ריצה המונית אחר ארוחה ותו לא.
יש הרבה פקקים וערבוביה של מכוניות הפולטות ריח של טיגון, שהרי הדלק שלהם הוא שמן בישול, יחד עם עגלות הנגררות על ידי בהמות משא והרבה מאוד אנשים. בני אדם, רבבות רבבות, שברור לכול שכל מבוקשם הוא השגה של מזון לסוף יום הצום ולארוחה המפסקת לפני שחרית. אני נוכח שהמבנים מסביב לכיכר המרכזית ניזוקים ברובם, וחנויות האופנה לאורך השדרה הראשית אינן אלא אוהלים, וחלקם משמשים במעורב הן למגורים והן למסחר. ריח עז של ביוב ומים דלוחים ניגרים ברחוב ללא ניקוז.
בביקור בבית הספר אני משתאה מהתושייה של הבעלים שהצליחו להחיות את המקום. רגליי זועקות מנוחה, אבל המנהלת עושה כאילו היא עסוקה ולא מזמינה אותי לשבת, לאחר שהפטירה "תוכל לרשום אותם בממלכתי בחינם"
רוח נכאים נפלה עליי ורק השתוקקתי לברוח למקום אחר, מקום שבו ההפרעות מטרידות פחות, או שבו הרוע אינו בולט לעין. מקום כזה מצאתי רק כעבור שעה לאחר שחציתי את השוק שהמוכרים כפו על העירייה את מיקומו על כורחה כשאלתרו לעצמם את הכיכר עצמה כמקום מסחר מרכזי של כל מוצר שחברה שזה עתה יצאה ממרחץ דמים של השמדה ושל רעב זקוקה לו, והיא צריכה הכול. קולות של בזאר, ריח של תבלינים, רעב הצום של כמה שעות וסירחון גועלי וכן רעש, הרבה רעש, ובתוך כל זה לך תסביר לילדה בטלפון שהדירה שהמתווך הראה לי אינה כפי שהראה לנו בתמונות יום קודם.
נסעתי במיוחד כדי לבדוק מקום מגורים. מצאתי דירה של שני חדרים, אבל הבעלים מתעקש על 1,000 דולר לחודש, והמתווך מבטיח לרכך אותו ל־900-850. מתווך זריז עם עיניים בוהקות מזהיר שההזדמנות נדירה ועושה הכול כדי לשלשל לכיסו 150 דולר. גם הסכום המופחת אינו של מה בכך, ואני עייפתי ולקחתי צעד אחורה, לא יודע מה להחליט.
הילדה מתרגשת מתמונה של כיסא, של חלון ושל מטבח. זיכרונות מהבית שפעם היה לנו ותקוות השווא שעקירה לא תקרה שוב מציפים ביתר שאת. איך להסביר לה שהמחיר שעלינו לשלם אינו מתאים לדירה המוצעת ובעיקר אינו באפשרות התשלומים שלנו. שעלינו נגזר לנדוד ממקום מחנה למשנהו, ממחסה זה לאחר על אותם מיטלטלים בלויים. כיצד להבהיר לה שמרכזי הלימוד הארעיים הקרויים עכשיו בתי ספר דומים בכל מקום, ולא אוכל לרשום אותה לבית הספר המיוחד שהייתה לומדת בו טרם אסון ה־7 באוקטובר.
בביקור בבית הספר אני משתאה מהתושייה של הבעלים שהצליחו להחיות את המקום ולהחזירו לפעילות חינוכית במתכונת לא־מבוטלת. רגליי זועקות מנוחה, אבל המנהלת עושה כאילו היא עסוקה ולא מזמינה אותי לשבת, לאחר שהפטירה "תוכל לרשום אותם בממלכתי בחינם". אני מסנן "אבל אין כזה", והיא מעבירה דף וקוראת לבא בתור. לצערי לא אוכל שוב לרשום אותה בגלל העלויות הגבוהות שאין ביכולתי עוד לעמוד בתשלומיהן.
מקטעי דרך מסוימים בהתקרבך לוואדי עזה וכל הסביבה של מה שפעם היה יישוב המתנחלים נצרים, תוכל לראות את הים מעל ערמות ההרס, ועולה בך תהייה חזקה, האם באמת הים שלפנינו הוא אותו הים, או שמא הים התקדם מזרחה?
הדרך חזרה – שאלות למגדת העתידות
צום הרמדאן, סחרחורת, סירחון, ניצול, כאבי רגליים, שאט נפש. כל אלה הביאו אותי בסופו של יום למצב גופני של כמעט התפוגגות ולמצב תודעתי של טשטוש, ומעליהם מרחפת השאלה, מה להחליט? לאן וכיצד לנוע מכאן? אני מתחיל לחזור למחנה במרכז, רק מקשיב, נדהם, לא מתרגש, מסתמרר, אבל בעיקר גוברת תחושה של סהרוריות.
אני מוצא רכב הסעות, מיניבוס שאמור היה להיות נוח לנוסעים, אבל נשללו ממנו כל המותרות כמו מיזוג, כיסאות וחלונות, והוא הוסב למחסן נוסע על ארבע שמיועד להעברה ושינוע של סחורות. והינה פתאום הוא מתאים גם להסעה של בני אדם, שכמותו גם הם משוללים כל סממן של נורמליות, אשר הסכימו להידחס אליו בשל המחיר – 10 ש"ח שבעל תפקיד הגבייה והפיקוח דרש. וכך, בניגוד לנסיעת הבוקר בכביש החוף הפתוח מעל לעגלה הנסחבת ברוח, דרך החזרה היא נסיעה סגורה כמו היינו בתוך זינזאנה, תחושה שהתגברה ככל שהרכב בלם או האט את נסיעתו והדף אותי אחורה או הצידה וקטע את ההתבוננות שלי בסביבה מבעד לחרכים הקרויים חלון.
הקו שכביכול הפריד זמנית בין שני חלקי העיר הוא עתה "הקו הצהוב", הופך אט אט למלכודת מוות ומבלי שאיש שם לכך לב בכלל הוא נע וכל הזמן זז מערבה, בולע חיים, גוזל אדמות, מגרש אנשים והופך לעובדה הרובצת על לב העיר. ממערב הוא נראה תוך כדי הנסיעה כאותו קו רגיל שבילדותי נהגתי לראות מתל אל־מונטאר, אך ככל שהנסיעה התקדמה דרומה על הכביש הראשי של סלאח א־דין הסתבר שהוא לא דומה אלא לעצמו, מתקנים קבועים המורמים בתילי עפר ובטונדות מעל פני הקרקע.
הבנתי שהתמזל מזלם לקבל שוברי קנייה בחינם מהסופר בשווי של 350 ₪, אך היה עליהם לבוא במיוחד לשם כך לעיר עזה… הבנתי מדוע היה תור מול הסופר שהשתרך לאורך הכיכר ולא הצלחתי להיכנס פנימה בשביל לקנות פיתות שהבנות ביקשו שאביא להן
בצד המערבי של הכביש יכולתי לראות רק מראה אחד ויחיד, והתדהמה הגדולה גרמה לי להתנתק מכל ויכוח ושיחה שהייתה בעיצומה כאשר ביקשתי להחליף צד ולשבת מול דלת צדדית שנשארה פתוחה בזמן נסיעה. מראשית הדרך ועד לאחר הוואדי אין ולא נשאר שום מבנה עומד על מקומו, הכול פשוט שוטח ארצה, שטחים עצומים של חורבן גמור, ערמות ערמות של בטון, שאריות בתים ושאריות חיים.
מקטעי דרך מסוימים בהתקרבך לוואדי עזה וכל הסביבה של מה שפעם היה יישוב המתנחלים נצרים, תוכל לראות את הים מעל ערמות ההרס, ועולה בך תהייה חזקה, האם באמת הים שלפנינו הוא אותו הים, או שמא הים התקדם מזרחה? אותו הים שבבוקר היינו בגבולו, הינה כעבור כמה שעות הוא ניבט מגבולה המזרחי של העיר ואין מפריד בין מזרח למערב אלא אותן ערמות של הרס, ואין שום סימן של חיים. שוב מנקרת בי השאלה, מה יהרסו כאשר יחזרו להילחם? אבל עוד יותר מכך, מהי העילה למלחמה שעלולה עוד להתחדש? ואני מגיע בחטף לתשובה חלקית שייתכן שהעילה תהיה הדחיקה של האנשים עצמם אל מחוץ לרצועה, ולכן היא לא תוצהר אף פעם.
לאחר שעוברים את הוואדי, ולמעשה לאחר שנפרדים מגבולה של העיר עזה רבתי, וככל שמתקרבים לאזור מחנות מרכז, קטעי כביש מרוסק הופכים לדרך המלך הישרה. ה"זינזאנה" מתחילה, לא בלי נהימות וקפיצות, לנוע במהירות רבה ובבטחה גדולה יותר שנוסכת בנו הנוסעים תחושה של ביטחון ונינוחות מסוימת לאחר יותר מארבעים דקות של נסיעה קופצנית ומתוחה.
הקו שכביכול הפריד זמנית בין שני חלקי העיר הוא עתה "הקו הצהוב", הופך אט אט למלכודת מוות ומבלי שאיש שם לכך לב בכלל הוא נע וכל הזמן זז מערבה, בולע חיים, גוזל אדמות, מגרש אנשים
"הודיעו לי מאוחר ובכל זאת זכיתי", אמר איש מבוגר ששילם 20 ש"ח עבור נסיעה למוואסי, שהיא תחנתה האחרונה של הזינזאנה, וזה שלידו הפטיר, "העיקר שהספקנו לאסוף טרם נגמרה הסחורה". כך הבנתי שהתמזל מזלם כמו רוב הנוסעים לקבל שוברי קנייה בחינם מהסופר בשווי של 350 ₪, אך היה עליהם לבוא במיוחד לשם כך לעיר עזה. במיוחד כאשר ראיתי שיש באמתחתם כמעט אותם מוצרים, הבנתי מדוע היה תור מול הסופר שהשתרך לאורך הכיכר ולא הצלחתי להיכנס פנימה בשביל לקנות פיתות שהבנות ביקשו שאביא להן. ביש מזל, לא רק שלא קיבלנו שוברים לקנייה, אלא גם לא יכולתי לחזור עם הלחם, אבל לפחות יכולתי להתגאות בפניהן שהבאתי קטאייף, המתוקים המיוחדים של חודש הרמדאן.
זה כנראה היה ההישג העיקרי שלי. חוסר המזל של אי־הופעת שמנו ברשימות חלוקת תלושי המזון, הדירה במצב ובמחיר שאין באפשרותי לשכור, שהייתה מטרת הנסיעה לעזה, הקו הצהוב שמתקדם מערבה ובעיקר הדאגה המתמידה מפני אי־היכולת לעמוד בתשלומי השכירות שמפרידים בין מחסה בטוח לבין היזרקות לרחוב – כל אלה היו מחשבות שהתחלפו בריצת אמוק בתוך ראשי גם הרבה שעות לאחר האיפטאר (סעודת שבירת הצום) והישיבה בין הילדים.
שאלותיהם רודפות זו את זו: מה עלה בגורלו של בית ספרם? האם אוכל לחדש את ההרשמה שלהם ללימודים? מתי נחזור לעזה? האם נעקור שוב אם נחזור? עוד ועוד שאלות שאף מגדת עתידות לא יכולה לענות עליהן, אולם הלהט שלהם מדגיש שהן באות מתוך צורך דוחק אצלם לחזרה לנורמליות, ובה בעת מדגישות את אוזלת ידי ואת חוסר יכולתי למלא אחר צורכיהם הבסיסיים.
מכל מקום אני מרגיש עייפות. גם הכתיבה מעייפת. תהליך השחזור כרוך בקושי, והשפה אינה נשמעת לי. ככל שאני מתבגר, ככל שהסביבה נעשית פראית ופרימיטיבית יותר, אני נעשה אדיש ברגש ומוגבל בשפה. המראות טופחים על הפנים והרוח הקרירה מדמיעה את העין הימנית שעברה ניתוח גלאוקומה, יותר מהשמאלית. זיכרונות החוף מציפים אותי, המילים בורחות לי כמו ששמות האנשים והרחובות פורחים מהזיכרון, והדבר נעשה דומה יותר למלאכת פירוק והרכבה של הזיכרון.
