המלחמה באיראן וחיזוק הכוחות הרפורמיסטים

מוחמד אבו רומאן, שר לשעבר בממשלת ירדן, פובליציסט וחוקר מחשבה מוסלמית ורפורמיזם פוליטי, פרסם לאחרונה טור בעיתון אל־ערבי אל־ג'דיד הליברלי, ובו הוא מנתח את המשבר שהאליטה השלטונית באיראן נתונה בו כיום. אבו רומאן מתמקד בפרט באליטה השלטונית השמרנית ובמשמרות המהפכה, אשר שולטים בפועל ברוב מוקדי הכוח במדינה, וחוששים לאבד את כוחם ואת מעמדם בצל המלחמה.

המחנה השמרני האיראני, ומשמרות המהפכה שבגבו, ניצבים בפני מערכה קיומית על עתידם הפוליטי, אבו רומאן קובע. מנהיגיו חוששים שארצות הברית תבצע באיראן את שעשתה בוונצואלה – כלומר תותיר את השלטון על כנו, אך תחליף את ההנהגה הפוליטית – והם מודאגים מהאפשרות שבמקביל לכך הזעם והתסכול הפנימיים במדינה על שלטון חכם ההלכה ילכו ויגברו ויעמידו גם הם את המשך שלטונם בסכנה, כפי שהמחישו גלי המחאות האחרונים במדינה.

אלא שכבר בפתח טורו אבו רומאן סבור שארצות הברית לא תוכל לשחזר באיראן את שקרה בוונצואלה. השוני בין המדינות רב מבחינות רבות, ואין כל סיכוי בעיניו שלאחר מות חמינאי יקום מנהיג איראני שיהיה מוכן לחתום על עסקת בזק מול טראמפ ולשנות מהקצה אל הקצה את תפקידה האזורי של איראן באופן שיהיה מקובל על ישראל ועל ארצות הברית.

צעירי איראן חשופים למודלים אחרים ופתוחים יותר של קיום אסלאמי, כמו בטורקיה השכנה, וחפצים בניסוח מחודש של מערכת היחסים בין הדת למדינה

עם זאת, במצב השורר כיום באיראן, אבו רומאן סבור שלא מן הנמנע שמות חמינאי יוכל להיות נקודת מפנה משמעותית במדינה, שכן המשטר האיראני ניצב כעת בפני צומת דרכים קריטי להמשך קיומו, ממספר סיבות:

ראשית, הלגיטימציה של המשטר מבית ומחוץ כמוביל המאבק ב"שטן הגדול" נפגעה בצורה חסרת תקדים, בפרט לאחר מלחמת 12 הימים; שנית, המצב הפנימי במדינה קשה מאוד – כפי שהעידו מחאות הענק בעקבות האינפלציה החמורה ותגובת הנגד חסרת התקדים בחריפותה מצד המשטר; שלישית, בקרב אנשי הדת השיעים באיראן ומחוצה לה התחזק כוחם של זרמים המתנגדים לעיקרון של שלטון חכם ההלכה (ולאית אל־פקיה), וקוראים להגדיר מחדש את תפקידם של אנשי הדת בזירה הפוליטית.

לכך יש להוסיף את העובדה שבקרב הדור הצעיר באיראן חל שינוי גדול ביחסם למשטר ולערכיו. צעירי איראן חשופים למודלים אחרים ופתוחים יותר של קיום אסלאמי, כמו בטורקיה השכנה, וחפצים בניסוח מחודש של מערכת היחסים בין הדת למדינה ולחברה.

משמרות המהפכה אומנם עדיין נחשבים לכוח הצבאי והביטחוני החזק ביותר בתוך איראן, והם בעלי השפעה ניכרת על השלטון, אולם אם תימשך המלחמה שבועות נוספים קדימה, ויכולותיה הצבאיות של איראן ילכו ויפחתו, אבו רומאן מעריך, כך שהיא לא תוכל יותר להגיב באופן משמעותי ולתקוף מחוץ לגבולותיה – אז עשויים אזרחים רבים המתוסכלים ממדיניות המשטר לבטא את עמדותיהם בגלוי, והלחץ הפנימי נגדו יגבר.

בתוך כך, אבו רומאן מדגיש שמכל הבחינות – צבאית, מדינית וכלכלית – לא יוכל המשטר האיראני להחזיק זמן רב תחת לחץ צבאי מתמשך, ולכן הוא סבור כי בפני המשטר האיראני ניצבות כעת שתי אפשרויות:

האפשרות הראשונה היא להמשיך במדיניות הנוכחית ולסרב להיכנע לדרישות של ארצות הברית – מה שעלול להוביל להחרפת המשבר הפנימי במדינה ולאובדן משילות על מגזרים ועל אזורים שונים במדינה. אך קיימת גם אפשרות אחרת, שטומנת בחובה גם מפלט אסטרטגי מהמשבר החמור, ואותה אבו רומאן מזהה במנהיגי המחנה הרפורמיסטי באיראן, שגם מחזיקים במוסרות השלטון במדינה כיום, בשעה גורלית זו.

המצב הקיים עשוי לספק לרפורמיסטים הזדמנות חסרת תקדים לשנות את יחסי הכוחות בזירה הפוליטית הפנים־איראנית, להגיע להסכמות בתוך המשטר מול משמרות המהפכה וגם לנסח חזון שונה בין המשטר לחברה האיראנית

בנקודה זו ראוי להסביר כי המערכת הפוליטית ברפובליקה האסלאמית תחת שלטון חכם ההלכה נחלקת בגדול לשני מחנות פוליטיים יריבים, המתמודדים זה מול זה בבחירות לנשיאות ולפרלמנט: המחנה השמרני והמחנה הרפורמיסטי.

המחנה השמרני – שנחשב למחנה הרדיקלי, הדוגל בביסוס ערכי התיאוקרטיה של הרפובליקה האסלאמית ובהתנגדות לתרבות המערב והשפעותיה – שולט ברוב מוקדי הכוח במדינה, ונתמך על ידי משמרות המהפכה; ואילו המחנה הרפורמיסטי – שנחשב למחנה המתון, וקורא בין השאר להרחבת הדמוקרטיה בתוך הרפובליקה האסלאמית ולקידום ערכים של חירויות וזכויות אדם – הוא בעל כוח מוגבל יחסית, שכן מוסדות השלטון מכרסמים בכוחו ובהשפעתו, פוסלים רבים ממועמדיו לבחירות, ואלה אינם יכולים לערער על "כללי המשחק" של הרפובליקה האסלאמית, ולכן אינם מצליחים להציע חלופה פוליטית יעילה.

אלא שבעיני אבו רומאן, דווקא מנהיגי המחנה הרפורמיסטי – ובראשם הנשיא פזשכיאן ושר החוץ עראקצ'י – עשויים לחלץ את איראן מהמלחמה ומהמשבר שהיא נתונה בו. המצב הקיים עשוי לספק להם הזדמנות היסטורית חסרת תקדים לשנות את יחסי הכוחות בזירה הפוליטית הפנים־איראנית, להגיע להסכמות בתוך המשטר מול משמרות המהפכה וגם לנסח חזון שונה בתכלית בין המשטר לחברה האיראנית.

נוסף על כך, אבו רומאן מסכם, רק מנהיגי המחנה הרפורמיסטי יכולים גם להגיע לעסקה מול האמריקאים ולקבל את שלושת התנאים שהם הציבו בפני איראן – אשר כך או אחרת יהפכו למציאות, אם תימשך המלחמה, שתכרסם עוד ועוד במעמדו ובכוחו של המשטר.